אני חי מפרוטה לפרוטה,
אוכל פרוסת לחם, במקרה הטוב - עם גבינה,
שותה דמעות, כלומר - לעולם לא צמא,
אפילו לא בטוח שאת מחר לראות אזכה.

מתעורר בבוקר, שגם זה לא מובן מאילו,
מוקף בקרטוני עגבניות וחלב.
מחבק את אח שלי, כשהוא מודה לאלוהים על היום החדש,
זה לא חיים... זה סיוט ממש!

עשירים מסריחים עוברים מכל עבר,
אפילו לא טורחים לשלוח מבט,
ואני יושב עם יד מושטת קדימה,
הם לא מבינים שבשבילי זה כל החיים מה שבשבילם כל כך מעט.

מתגעגע לאמא ואבא
וכל כך רוצה לבוא לבקר,
אבל אני לא יכול להשאיר את דוד לבד,
אני כל כך מצטער.

פעם, גם אני חלמתי
על אושר ועושר וארמון מפואר,
ועכשיו, נותרתי אדם ריק ללא חלומות,
רק טיפה אמונה - שבזכותה אני נשאר.

אז בנתיים אני כאן,
ברחובות העיר, בלילה הקר,
יושב, כותב את השיר הזה,
נושם... קצת לפני שהכל נגמר...