הסיפור הזה הוא על צביקה מהיסודי.
ביסודי צביקה היה "מלך הכיתה", כולם רצו להיות לידו ולהתחמם
מזוהרו. צביקה היה מסוג הילדים שאף פעם לא הכינו שעורים ותמיד
הצליחו לעב(ו)ר את המורה בעזרת תירוץ זה או אחר, מסוג הילדים
שהרביצו לך בהפסקה ולעולם לא קיבלו עונש, מסוג הילדים שהשרירים
(גם בגיל 12) באו BUILD IN   והבדיחות זרמו ממנו ב   STREAM ,
צביקה תמיד היה הכי טוב בכדורסל וכדורגל, הבקיע שערים וקלע
לסלים, צביקה היה מי שאני תמיד חלמתי להיות.
ואני, אני הייתי הילד שתמיד שתק, הילד שאפו תמיד בתוך ספר זה
או אחר, הילד שממנו כולם התרחקו.
הפעם האחרונה שראיתי את צביקה הייתה בטקס סיום של כיתה ח', יום
לאחר מכן נסעתי עם הורי לארה"ב, אבי קיבל משרה חשובה בחברת
תקשורת בינלאומית.
בארה"ב החיים היו יפים אלי, גדלתי, התפתחתי, "נעשיתי גבר".
בגיל 15 התאהבתי בבת של המנכ"ל של אבי, והפלא ופלא היא החזירה
לי אהבה. לאחר סיום התיכון התחלנו שנינו ללמוד במכללה בלוס
אנג'לס, אני למדתי לתואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים והיא למדה
לתואר בתקשורת.
ביום שני שעבר חזרתי לארץ.
את צביקה פגשתי ברחוב ביום שלישי ,כשהייתי בדרכי לפגישה חשובה
עם ראש המחלקה למחקר בחוג לכלכלה באוניברסיטת ת"א, צביקה לא
השתנה, זיהיתי אותו מיד, לו , לעומת זאת, לקח דקה או שתיים
להיזכר מי אני , וכשהוא נזכר הוא לא נראה שמח במיוחד ובכל זאת
הצלחתי לשכנע אותו להיפגש איתי לכוס קפה בשעה מאוחרת יותר
באותו היום בבית הקפה שבמגדלי האופרה "להעלאת זיכרונות
מהיסודי" אמרתי, "נו טוב" הוא אמר "אני עובד שם בכל מקרה, אז
אני אפגוש אותך אחרי העבודה" קבענו ונפרדנו לשלום.
בתשע בערב כבר חיכיתי לצביקה בבית הקפה, הוא הגיע לאחר חמש
דקות והתיישב, "אז מה קורה אתך בימים אלו?" הוא שאל סיפרתי לו
על פגישתי החשובה ,שהייתה באותו היום ועל המינוי שקיבלתי
כמחליפו של ראש יחידת המחקר. צביקה לא נראה נרגש במיוחד , נו
טוב , חשבתי לעצמי - זה צביקה, הוא בטח איזה מנכ"ל גדול באחד
החברות שמאכלסות את המשרדים שבמגדלי האופרה, "ומה עם אהבה?"
הוא שאל פתאום, "יש והרבה, אני נשוי לאישה הכי מדהימה בעולם
כולו" עניתי, "ומה אתך?" שאלתי אותו "אתה עובד כאן באחד
המשרדים?", "למען האמת אני אחראי על כל המשרדים כאן" הוא ענה,
"אתה גר עם מישהי?" שאלתי, "כן, בטח" הוא ענה "אבל אנחנו לא
נשואים" הוא הוסיף. וכך התנהלה הפגישה כשאני מספר לו על אשתי
המדהימה, וקורותיי מאז עזבתי את הארץ, והוא מספר לי על עבודתו
(משרה בעלת אחריות גדולה מאוד, "המשרדים פשוט לא מתפקדים
בלעדי") ועל האישה איתה הוא גר ("בשלנית מעולה וגם אוהבת אותי
מאוד").
סיימנו את המפגש הידידותי בערך בשעה אחת-עשרה ולאחר כחצי שעה
כבר הייתי בין זרועותיה של אישתי.
את יום המחרת ביליתי בים, בקריאה וגלישה ברשת.
בוקר לאחר מכן פתחתי את עיתון הבוקר וכתבה קטנה אחת צדה את
עיני:




התאבדות מראש מגדלי האופרה

אתמול בבוקר נמצאה גופתו של צביקה כהן מחוץ למגדלי האופרה
שבת"א.
ככל הנראה קפץ צביקה מראש המגדל בערב שלפני.
המשטרה מוסרת כי נמצא מכתב התאבדות על ראש המגדל בו כותב צביקה
על כך שמאס בעבודתו כמנקה במגדלי האופרה וכן היה כתוב "קצה
נפשי במגורים עם אימי שחונקת אותי מאהבה". נמסר כי ההלוויה תצא
מבית המשפחה היום בשעה שלוש.


ולחשוב שפעם חלמתי להיות צביקה - זו פשוט טיפשות נעורים.