נכנסתי הביתה עם ראש מלא בשאלות. מה לעשות? ככה זה כשמשחקים
בארגז החול עם הנמלים - שום דבר לא נראה ברור.
דבר ראשון שעלה בדעתי היה לשאול את אימא. אימא היא מושלמת והיא
יודעת ה-כ-ל! אני רוצה להיות כמוה כשאגדל!
- אימא! קראתי
- כן ילדתי? אימא הסתובבה אליי, לבושה בסינר המטבח הכחול.היא
כנראה שוב מנסה את מזלה בהכנת פשטידת אוכמניות.
- כמה גרגרי חול יש בעולם?
- יש הרבה מאוד חמודה.
- ספרת אותם פעם?
- לא בדיוק.
- אז איך את יודעת?
- ככה זה נראה.
- ואימא!
- כן מתוקה?
- לנמלים יש עיניים?
- לא.
- אז איך הן יודעות לאן הן הולכות ולאן הן צריכות להגיע?
- יש להן מחושים, אינסטינקטים, ורפלקסים טובים.
- מה זה מחושים? הדברים השחורים הדקים שיוצאים לן מהראש?
- בדיוק אלה.
- ואימא?
- כן?
- את חושבת שהנמלים יודעות כמה גרגירי חול יש בעולם?
- אני לא יודעת. אבל אולי תלכי לשאול אותן בזמן שאימא תסיים
להכין פשטידת אוכמניות לארוחת הצהריים?
- אבל אימא! הן לא מדברות!
- מה? כן, בטח חמודה.
מה חשבתי לעצמי? אימא לא יכולה לענות לי על שאלות כאלה! היא
עסוקה מדי בהכנת הפשטידה. אסור היה לי להפריע לה בכלל.
אבל מסופקת לא יצאתי מהמידע שקיבלתי מאימא, אז החלטתי לעבור
לאבא. אבא הוא איש חשוב וחכם. הוא בטח יוכל לענות לי!
- אבא! צעקתי.
- כן ריקי'לה? ענה לי אבא מהחדר הסמוך. הוא בטח שוב עובד על
הפרויקט הזה שלו בנושא קרינה פוטואלקטרית, חשבתי לעצמי.
- אבא, למה הנמלים לא הבינו איפה הן נמצאות כשפיזרתי עליהן
חול?
- תחשבי על עצמך במקומן. אם היה נופל עלייך גשם של חול היית
רואה משהו?
- לא. אבל אימא אמרה שאין להן עניים, אז למה שמשהו כזה יבלבל
אותן?
- תשמעי חמודה, אולי תלכי לשאול אותן? אני באמת צריך להתרכז
בפרויקט שלי.
הרוב קובע. חשבתי לעצמי. הלכתי לכיוון הדלת ובדיוק עברה על
פניי ברכה השכנה.
- שלום ריקי! מה נשמע? היא שאלה.
- בסדר.
- לאן את הולכת ילדה?
- אל ארגז החול שבחצר. אימא ואבא אמרו שהנמלים יענו לי על
השאלות שלי .
- באמת? זה מה שהם אמרו? אולי תשאלי אותי שאלות לפני כן? מה
דעתך?
- בסדר. אם היית עומדת במקום מסיים , וגשם של חול היה נופל
עלייך, היית מבינה מהיכן הוא בא?
- אני מניחה שכן.
- והיית שוכחת לאן את צריכה ללכת?
- לא, בוודאי שלא.
- אז למה הנמלים כן שוכחות?
- זה בגלל שהן מאבדות את השביל של ההפרשה הביולוגית הבלתי
ויזואלית שלהן.
- מה זה שביל? זה דבר כזה שהולכים בו?
- בדיוק דבר כזה.
אמרתי לברכה תודה ולהתראות, ויצאתי לחצר.


מאז אותו היום הפסקתי לשאול שאלות. הייתי אז בת חמש וחודשיים.
גם הפסקתי לחפש במילון מילים ארוכות - מספיקה לי העברית
הממוצעת והמצומצמת שלי. גם העניין בנמלים עבר לי. כבר לא נראה
לי חשוב לחקות מעבר לידע שלי.
ואם מישהו שואל אותי שאלות אני שולחת אותו לחצר.
למה?
תשאלו את הנמלים.