[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ערן ב.י.
/
טייגר ליילה

העליה קשה, מעליש, מצפה רמון כבר קרובה.
שני רכסים ואגיע לאספלט. אח, הזיקנה כואבת. אל תעצרי, ליילה,
אל תעצרי.
היו ימים, אני זוכרת, ימים רחוקים, הייתי רצה את כל המרחק הזה
בפעם אחת. לא הרבה הייתה זזה השמש וכבר הייתי במדרון של המכתש,
נחה.
אז, הכל היה אחרת. החיות של המדבר היו פוחדות ממני. הבדואים
נתנו לי כבוד. ליילה, רוח המדבר, היו קוראים לי. אני הייתי
צעירה וחזקה והמדבר היה צעיר כמוני. הכל היה פתוח וגדול ונקי.
הייתי יכולה ללכת דרומה וצפונה ומזרחה ומערבה והכל היה פתוח.
היום זה לא ככה. המדבר גם הוא חתיאר, כמוני.
היהוד עשו לו קמטים של אספלט. העגלות של הג'יש טוחנות את האדמה
ומשאירות אבקה לבנה וחונקת שקשה להתקדם בה. בהרבה מקומות יש
גדר גבוהה וארוכה כמו צלקת שאי אפשר לעבור אותה. שטחים שפעם
הייתי הולכת בהם חופשי, עכשיו הם סגורים וריח רע יש מהם. הרוח
של הערב, מעיפה אותו דרומה. מרחוק אפשר להריח אותו. אפילו
הנחלים מלאים בזבל. רק בשטפון אפשר למצוא מים כמו פעם.
אבל לא בגלל זה אני הולכת למצפה. לא בגלל זה נשברתי. אם זה היה
בגלל זה, מן זמן כבר הייתי עוזבת. יחד עם הגורים שלי כבר הייתי
הולכת. הם נמרים מפונקים, היו ככה כבר מרגע שנולדו. החיים האלה
של הנדודים היו קשים להם. הם רצו משהו רגוע, כבר ממזמן עברו
לספארי. שלושה מהם עדיין שם. אחד מהם נהיה מפורסם, עכשיו הוא
בגן חיות יוקרתי באמריקה. הרבה גאווה יש לי עליהם. הרבה פעמים,
רצו שאני אבוא אליהם לספארי, אבל מה לי ולרמת גן?
כאן, במדבר הזה, אני נולדתי. כאן אני חייתי. כאן גם אומי חיה
את החיים שלה וגם אום אומי. לפה אני שייכת. אפילו עם כל
המחלות, אני עדיין מעדיפה את המדבר. אפילו עם הכל, אני עדיין
אוהבת אותו.  
ועכשיו אני עוזבת. זה רגע קשה, אבל הבטחתי. והכל מהארנבת.
פעם לא היו לי בעיות של אוכל. כל שבוע הייתי תופסת לי יעל או
כבש מהעדרים של הבדואים. אבל עם הגיל צריך להתפשר. במצב שלי
אומרים שוכראן על כל חיה קטנה. יחד עם הבשר שהיה משאיר לי מנחם
מהחברה להגנת הטבע, הייתי מסתדרת בסדר. ככה, עד הארנבת.
לא מזמן זה היה. ישבתי בשיחים וחיכיתי שהיא תצא. הארנבת הזאת,
שמתי עליה עין עוד מלפני זה. הייתה זרירה וצולעת. חשבתי לא
יהיה קשה לתפוס אותה. איך שיצאה מהמחילה קפצתי עליה ותפסתי
אותה עם הציפורניים. הזרירה הזאת, כמה שהייתה צולעת, הסתובבה
אלי ונתנה לי כאפה ככה בפרצוף עם היד הקטנה שלה. מההפתעה
התבלבלתי והיא קפצה וברחה. מאז אני יודעת שזהו. נגמר.
נמר, ברגע שהארוחה קופצת לו מהידיים, במיוחד אם היא קטנה
וצולעת, יודע שהזמן שלו נגמר. שני דברים יכול לעשות, או לחכות
לאללא שיבוא וייקח את הנשמה שלו או ללכת לגן חיות גריאטרי
ולחכות שם למלאך המוות. בשבילי, זה וזה אותו דבר, אבל אני
הבטחתי לגורים שלי שבסוף אני אבוא אליהם, אז עכשיו אני הולכת.

הגעתי לכביש. עוד מעט מתחילים הבתים.
לא עוד הרבה זמן מישהו יראה אותי. יקראו למנחם. הוא כבר יודע
מה לעשות.
הכביש חם ושורף לי ברגליים. הורידים נפוחים מההליכה. הרבה כבוד
לא נשאר לזיקנה אצל החיות שבטבע. חלשים כמו תינוקות אנחנו, אבל
אף אחד לא שומר עלינו.
הנה כמה ילדים משחקים בכדור. אחד מהם רואה אותי וצועק "נמר!".
החברים שלו נבהלים.
מה יש להם להיבהל מנמרה חתיארית כמוני? אבל גם כיף יש לי מזה.
לרגע אחד אני שוב ליילה, נסיכת המדבר, והוולד נותנים לי קצת
כבוד. זה לא הרבה, אבל גם זה חשוב לפני הגן חיות.
חם בחוץ ואני הולכת לבניין. יושבת על המדרגות הקרירות של היהוד
ומחכה למנחם. הוולד חוזרים עם חברים שלהם, יותר כבירים מהם.
מקלות יש להם ביד וכבר אין להם הרבה פחד. הם מתקרבים אלי
ורוצים להוציא אותי. לא יפה ככה לעשות לזקנה כמוני. אני נוהמת
עליהם כמה שאני יכולה. הם מתרחקים אבל רק קצת, אחר כך מקבלים
אומץ, כמו עכברושים קטנים, ומנסים שוב. הם נוגעים בי במקל.
הנהמה שלי מעוררת בהם צחוקים. לא ככה רציתי ללכת. עדיף כבר היה
לחכות לאללא במדבר. לשבת על המצוק של המכתש ולמות עם כל הנוף
הזה בעיניים. הוולד הם עם אכזר, עוד מעט יראו זקנה בוכה.
מנחם עוצר את הג'יפ ומסלק את הילדים. השבח לאללא שלא נתן לי
להיות מושפלת יותר ממה שאני. מנחם יודע מה צריך לעשות. הוא
פותח את הכלוב מאחורי הג'יפ ועומד בצד. שאווייה, שאווייה, הוא
אומר לי, קחי כמה זמן שאת צריכה.
אני קמה ויוצאת מהבניין. מסביב יש הרבה אנשים. מצפה לא מקום
גדול ולא כל יום שבא נמר ונכנס לתוך העיר. אני נכנסת לי בשקט
אל הכלוב ומנחם עם העיניים למטה סוגר עלי את הדלת.
אחר כך האנשים מתקרבים אל הכלוב. ילדים קטנים אומרים לאימא
שלהם שאני חתול יפה. ככה זה בגן חיות. הגורים אמרו שמתרגלים,
אבל אני כבר נמרה זקנה ולא יכולה לשנות את החברבורות שלי.
הג'יפ נוסע ואנחנו מתרחקים. שאווייה, שאווייה האנשים נהיים
קטנים והמדבר נהייה גדול. גדול וריק.
אני הייתי האחרונה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמואל
איציקוביץ'!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/4/00 4:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ערן ב.י.

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה