יום שישי הגיע.
ערב יום שישי הגיע.
הלילה מגיע, מחליף את הדקות באיטיות בשעון ומחליף במהירות את
היום.
והוא... הוא עדין מחכה. מחכה למה?
מחכה ל... משהו. שינוי. תפנית. פרסה שתגרום לצמיגים לחרוק בקול
צורם לאוזן, אך כזו שגם תגרום לפעימת האדרנלין לפשוט זרועותיה
בגוף ולנסוך תחושת נעימות מזויפת.
ומדוע בעצם אין מתחולל כל דבר? הייתכן שהוא עדין כבול בזיכרון
חזק, הבנוי משלשלאות כה עבות עד כי אינך יכול אף לאמוד אותן,
ליום אחד?! הייתכן שהוא עדין מחזיק בין הזיכרונות היקרים לו
ביותר, באותו אלבום אירועים מרופט, את אותן מספר שעות קסומות
שהתחוללו כבר למעלה מחצי תריסר חודשים?! הייתכן שהוא עדין שוגה
בחלומות, מקסמי שווא שלא הועילו לאף אדם בעבר או בהווה אלא רק
הצליחו להחניק תחושת חנק ואימה כלפי העתיד הלא ידוע, כלפיה?!

אז האדם יושב. יושב וחושב. ועוברים עליו הימים, אם מהר, אם
לאט. העונות משתנות. הקיץ מפיץ את ריחו, צבעו, חומו והוא עדין
רכון על אותו אלבום תמונות וזיכרונות מרופט בסתיו.
הזמן חולף עליו ועל הסובבים אותו אך דומה הוא שהוא מתעקש לנסות
להחזיק את הזמן בזנבו, במעין ניסיון נלעג של סומא לתפוס חתול
בזנבו. ייתכן שהדבר אפשרי, אך לא במקרה זה. הו לא. הזמן אכן
עף, טס, דואה הלאה והלאה ואותו אדם.. אותו סומא עדין מקמץ
אגרופיו בכוח רב, מנסה לתפוס את אותו זנב חומקני... אך לשווא.

מעולם לא שם לב עד כמה מהיר הוא אותו חתול. הוא,כמובן, שם לב
בעבר כי לאותו החתול קפיצות... ובכן, מרשימות. או, ברור שכל
אחד ישים לב לדבר שכזה. אך מעולם הוא לא ראה חתול דוהר ו...
ממריא.

ולפתע פתאום הוא פוקח עיניו. כן כן, הסומא החל לראות! ברכו את
האל שכן נס התרחש כאן באמת ובתמים. ואז... כאשר עיניו פקוחות
והוא מביט משתאה סביבו, מגלה את הריח החדש, הצבע החדש, החום
החדש הפושט בכל גופו ובכל עולמו הוא נבהל. הוא חושש, הוא מפחד
אך יותר מכל הוא מתחרט. הוא איבד חלק מאותו הזמן, המצרך הזמין
ביותר אך היקר ביותר הקיים. כיצד נתן לדבר נוראי שכזה להתרחש?
בעצם, אין זה משנה כיצד כיוון שמיד מחלחלת לה פנימה תחושת
הפאניקה. זוחלת לתוכו במבוכה מסוימת. היא אינה אמורה להיות שם,
היא בעצמה יודעת זאת. אך בכל זאת היא נמשכת אליו והוא אליה.
כן, עדיף לא לראות ולהיות שרוי בעבר מאשר להתעורר לתוך ההווה
המתחלף לו. אז כן, הוא נמשך לתחושה הזו שכן היא סוגרת שוב את
עפעפיו, מכסה בעדינות את אישוניו וגורמת לעולמו שוב לשרות
באותה חשיכה מנחמת של חוסר התמצאות במערבולת הזמן החולפת על
פני כולנו.

עדיף לשקוע ברגע מתוק אחד, קטן ככל שיהיה, אשר התרחש בעבר
הרחוק באותה מערבולת, מאשר להביט היישר לפניך ולראות את אותו
החתול מתחמק פעם אחר פעם אחר פעם.
עדיף לפתוח את האלבום המסמורטט, המוטלא באופן מוזנח ומחוזק
בתפרים חזקים דמויי יהלום, פעם אחר פעם אחר פעם מאשר לנסות
לצרף אליו תמונות חדשות.
כן, עדיף לחיות בצל העבר הכאוב אך הידוע. הלא ידוע, אותו חומר
ללא צורה מוחשית אותו כל אדם מרגיש בצינתו רק כאשר עבר אותו,
הנמצא במערבולת הוא החשש האמיתי של אותו אדם.

אדם יושב לו עם אלבום מרופט, מדפדף לאיטו אחורה בדפיו
המצהיבים.