"זהו", הבטחתי לעצמי, "הפעם אני הולך לגמור עם זה ודי".
לקחתי נשימה עמוקה, פתחתי את הדלת ואור גדול הציף אותי.
מסונוור מהאור, הקצתי מהשינה בבהלה ומיד פקחתי את העיניים.
ההבנה הציפה אותי.
"זה היה רק חלום", מלמלתי "רק חלום..."
אבל למה שוב? למה דווקא אותו החלום? זה כבר היה הלילה השביעי
ברציפות. שוב אותה הדלת. שוב אותו האור המסנוור וההתעוררות
הפתאומית. בדיוק אותו הדבר. איך הגעתי אל הדלת לא יכולתי לומר.
כשניסיתי להיזכר, הראש שלי רק כאב.
"אתה דוחה את זה יותר מדי", אמרתי לעצמי בקול סמכותי, "היום
הולכים לפסיכולוג".
כשאני משתמש בקול הסמכותי שלי זה בד"כ עובד. אני עושה בדיוק מה
שאני אומר לעצמי, בלי לשאול שאלות. אני הרי לא יכול לסרב
לעצמי. רשמתי לעצמי להעלות גם את הנקודה הזאת אצל הפסיכולוג.
שקוע במחשבות, הלכתי לכיוון המטבח בשביל להכין משהו מהיר.
כנראה חביתה. בדרכי אל המטבח עברתי במסדרון וראיתי את נדב. הוא
עדיין ישן. יופי. זה נותן לי קצת זמן לעצמי עד שהוא יתעורר.
הכנתי חביתה. אם יש משהו שידעתי להכין טוב זה היה חביתה. הכרתי
עשרות סוגי חביתות (חלקם פרי דמיוני), לא היה מאומן ממני
בשבירת הביצה בשניות, לעיתים עם יד אחת אפילו. הצלחתי לשכלל
לדרגת אלוהות את הדבר הקולינארי הפשוט ביותר שאדם יודע לעשות
במטבח. הרי לא סתם קראו לי יוני-חביתה. טוב, האמת שרק אני
קראתי לעצמי ככה, בסתר בלי שאף אחד רואה.
"יוני-חביתה, תכין לי איזו חביתה עם בולגרית!" הייתי צועק
כשנדב לא היה בבית.
המעניין פה שבכלל לא קוראים לי יוני. קוראים לי אדם.
מרגע לרגע השתכנעתי שאני לא שפוי ושהפגישה עם הפסיכולוג חייבת
להיות בהקדם האפשרי.
בזמן הטיגון (והפעם בתפריט: חביתת ירקות מקסיקנית) זמזמתי לי
שיר מפרסומת שפתאום קפץ לי לראש. מסתבר שזה היה שיר שמח כי
שהסתובבתי להניח את הצלחת עם החביתה המקסיקנית על השולחן הקטן
שבמטבח, נדב השותף שלי לדירת הרווקים שאל אותי בישנוניות: "שמח
היום, מה?"
"האמת שלא במיוחד." עניתי בכנות "חביתה מקסיקנית?"
"תודה אדם, אח שלי".
הבאתי לו את הצלחת עם החביתה שהחזקתי ביד וניגשתי להכין אחת
נוספת בשבילי. ריח מפולפל מילא את המטבח הקטן שלנו.

עבר עלי יום רגיל לגמרי. אכלתי חביתה לבוקר וחביתה נוספת
לצהריים (הפעם חביתה עם 4 סוגי גבינות). אף פעם לא נמאס מחביתה
טובה. קבעתי תור לפסיכולוג שלי בחמש. קוראים לו חיים. חיים כץ.
שם בנאלי לפסיכולוג. בנאדם נחמד, באמת. יודע להקשיב מצוין.
זה היה שלוש וארבעים כשצפיתי בטלוויזיה. האמת שלא באמת צפיתי
בטלוויזיה. רק עשיתי כאילו בשביל שנדב לא יחשוד, ולמעשה חשבתי
על מה שאני עתיד לומר לחיים בפגישה שלנו בחמש. ניסיתי לשחזר את
מה שקרה בחלום.
הייתה דלת. כן. ללא ספק הייתה דלת. ונכנסתי לתוכה... ופתאום
היה אור. אבל משם לא הצלחתי לזכור מה היה. לא לפני או אחרי.
זמן מה הרהרתי על כך, כאילו שקעתי במין טראנס מחשבתי.
התעוררתי ממנו בבהלה בארבע וחצי.
"לא כדאי לשקוע בחלומות. במיוחד לא עכשיו שאני כ"כ קרוב
לפתרון", חשבתי.
התארגנתי בזריזות, ממלמל שלום לעבר נדב שהיה שקוע בטלוויזיה,
לקחתי את המכונית ונסעתי עד לבניין המשרדים שבפינת רחוב הרצל
העמוס. החניתי את המכונית בקושי מסוים והתקדמתי לעבר הבניין.
זה היה יום שמש חם ושרבי והזעתי כמו שלא הזעתי מעולם, ספק
מפחד, ספק מחום. התחלתי להרגיש הקלה עם כל צעד וכשעליתי במעלית
התחושה התגברה עוד יותר, אם זה היה אפשרי.
הגעתי לקומה 16. מצאתי את הדלת הנכונה. על הדלת היה רשום בגדול
"דר' כץ".
"מין הסתם זה המקום הנכון", הרהרתי.
השתהיתי לשנייה בודדה.
"מה קורה לך?" אמרתי באותו הטון הסמכותי שנהגתי להשתמש בו,
"הסיוט נגמר", התקדמתי כך שעמדתי ממש מול הדלת.
"זהו", הבטחתי לעצמי, "הפעם אני הולך לגמור עם זה ודי".
לקחתי נשימה עמוקה, פתחתי את הדלת ואור גדול הציף אותי.
מרוב הפתעה נשימתי נעתקה, אבל הפעם לא חזרה עוד.
שוב לא פקחתי את עיניי. הסיוט באמת נגמר.