- היינו באיזה מקום, מין שער של קיבוץ או משהו, שהייתה אמורה
להיות תצוגה של גן חיות בפנים או משהו ועמדנו במין דרך עפר
שהייתה הכניסה או משהו, אני ובת-דודה שלי ואבא שלי ודוד שלי.
והיה שם, ליד השער של הכניסה, כלוב עם כבשים וזאבים ואני חשבתי
שזה נורא מוזר ששמים כבשים וזאבים ביחד, אפילו שהם היו זאבים
גורים, ואז פתאום קפצה כבשה על הגור זאב ונשכה אותו, ממש
הכניסה ½ מהגוף שלו לתוך הפה שלה, והזאב יילל וניסה לברוח
מהכלוב, שמשום מה הדלת שלו הייתה פתוחה, ואני אמרתי לבת-דודה
שלי 'תראי, הכבש אוכל את הזאב', אבל היא לא הסתכלה בכלל ונראה
שאף אחד לא התרגש מזה ממש, ואז אחת הכבשים קפצה עלי ונשכה לי
את האצבע ואוף, זה כאב בטירוף וצרחתי כל הזמן 'אבא! אבא! אבא!'
ולא יכולתי להפסיק 'אבא! אבא!' והוא ניגש אלי, רגוע כזה, לשחרר
לי את האצבע וזה לקח מלא זמן כי הוא כל פעם שחרר רק קצת והאצבע
שלי הייתה כל הזמן הזה עדיין בתוך הפה שלה וכאב נורא, אבל הלחץ
כאילו ירד כל פעם קצת, עד שבסוף הוא שחרר לגמרי. ושאלתי אותו
למה לקח לו כל-כך הרבה זמן, הוא הרי ראה שכואב לי נורא
והתכוונתי בעיקר לזה שלקח לו מלא זמן לבוא אלי כשצרחתי, אבל גם
לזה שהוא לא פשוט משך את הכבשה הזאת ממני, אז הוא אמר לי 'מה
את רוצה? את יודעת שאין לי ניסיון בדברים האלה' או 'זו פעם
ראשונה שאני עושה את זה' או משהו כזה ואז ישבנו שם, בת-דודה
שלי ואני על העפר של השביל, דוד שלי ואבא שלי עמדו בצד ליד
איזה אוטו ודיברו עם מישהו שאני לא מכירה וחיכינו שיביאו לנו
לאכול מאיזה מאהל בדואי של הקיבוץ או משהו כזה והאצבע כבר לא
כאבה לי ואז התעוררתי. ואת יודעת מה משגע אותי?! שזה כזה חלום
פרודיאני ונדוש ומטופש.
תגידי, כמה זמן ההורים שלך התגרשו?
- כמעט 5 שנים.
וכמה זמן לא דיברת אתו?
- בערך שנה.
ומתי גילו לו את הגידול?
- שנה וחצי ככה.
ואז חזרתם לדבר, נכון?
- כן, בטח.
וכמה זמן הוא היה סיעודי ככה?
- 3 חודשים.
ומתי אתם קמים?
- ביום ראשון.
אבל שישי-שבת אתם לא יושבים, נכון?
- לא, מה פתאום.
והאחים שלו ישנים כאן?
- נראה לך?!
ותגידי, זה הדוד והבת-דודה שתמיד הייתם יוצאים אתם לפיקניקים
וכאלה כשהיית קטנה, נכון?
- כן.
אז אם את שואלת אותי, בהתחשב בעובדות, כן, די פרודיאני
ונדוש.
- אמרתי לך.