כל פעם מחדש.
אני מתפללת שהפעם אשאר. שלא אצטרך לחזור לשם. להשאיר אותך
וללכת. מתפללת שתישאר איתי. שנשב ביחד על המיטה בחושך, כמו
תמיד. מתפללת שאהיה איתך פעם אחת, בדיוק בשעה שהזריחה מתחילה.
כשהעיר המסריחה מסביב עדיין נעימה ושקטה, כשאין שמש אבל גם
החושך כבר נירדם. מתפללת שככה, ביחד בשעה הזו. יושבים עם שני
ספלי שוקו חם, אני נשענת על הכתף שלך, אתה מלטף לי את הראש.
אתה מספר לי משהו. משתף אותי בחלק מהחיים שלך, שלא קשור אליי.
בחלק שאני לא מכירה. זה יותר מעניין ככה, כשלא מכירים. אני
עוצמת עיניים. מחייכת ומקשיבה לך.לומדת ממך. סופגת כל מה
שתאמר. לפעמים קוטעת אותך תוך כדיי הדיבור, בנשיקה. ואתה תמיד
כל כך יפה. באמת, תמיד, הכי יפה. ואני תמיד מתפלאת. איך זה. כל
פעם מחדש. ואיך זה שאתה אוהב אותי. כל פעם מחדש.
השוקו כבר ניגמר בספלים החמים, והשמש כבר בדרך לאמצע השמיים.
האוטובוסים מסביב מתחילים להפריע את השקט. אתה קם וסוגר את
החלון. נעמד מעלי ודוחף אותי אחורה. אני צוחקת סתם כי זה כיף
ככה. אתה מרים את השמיכה העבה ונשכב לידי, מזיז לי את היד,
מסדר את הראש, הכרית, ואז מחבק. חזק חזק. כמו שרק אתה יודע.
מחבק אותי את החיבוק הזה, ששייך רק לי.
וככה, נירדמים. מחייכים. והיום שוב, התאהבתי בך מחדש.
כמה רגעים ולילות כבר התפללתי.
והיום שוב.
מחדש.




13.7.01
סופרת את הימים לאחור, עד הטיסה ביחד.
ליום בו אוכל להפסיק להתפלל.