הבוקר הרועש, מזהיר מחשש ליום לא רגוע. ואותן טיפות צחיחות
הנראות על חלוני מזכירות לי את דמעותיי שזלגו אמש.
"ההוא" הולך ושב, אט אט, לחיי ואני כה מבולבלת עד כי אינני
יודעת
הכיצד לנהוג בסביבתו.
ומה אעשה עם אותו היהלום הפטיט שמצאתי? העם אוכל להשליכו?
אותה נשיקה בלתי צפויה מלאה את רובו של החלל החסר בליבי.
אין לי מתחרים. אני משיגה בזכות רוחי החזקה את כול שאיפותיי,
אך אינני מסופקת. מכשולים כה רבים הציפו אותי, אך אתגרים
אמיתיים עוד לא חוויתי. ואיך לא הבנתי כי את המעוות "ההוא" לא
יוכל לתקן...
איך נראו אותם סימני פציעה ושריטות בליבי שעולל לי, וכי מעולם
לא חיקיתי את מעשיו ואת הטעויות המכאיבות שלו.
וכשהזכרתי את העבר, ראשו נרכן כשל יצור זוחל ומתרפס, ומבטו היה
כה נפחד ואני מעדיפה יותר לא  להיזכר."ההוא" לא הבין אף פעם כי
מזלו של אדם אינו קבוע אלא עובר כגלגל, הוא אהב לראות אותי
סובבת סביבו ומוותרת על כול כולי למענו... היום אני מצחקקת
למשמע התחנונים שלו לטעום ממני שוב... אמנם ויתרתי עליו... אבל
עדיין לא יכולה למנוע מנפשי לשוב לאותו הרגע בו "ההוא" פשט את
חולצתו, כנחש המשיל את עורו, ואני רק חיבקתיו בחוזקה ולא
הצלחתי להרפות.המגע החם שלו פתאום מילא אותי... וכול תשוקותיי
כלפיו התממשו, ריחפתי... הבנתי כי היה שווה להתאמץ בכדי להיות
צמודה לגופו כך...
התגלגלנו שעות מתחת לשמיכתו... היה לי נעים... לא דיברנו...
נשקתי לו והוא נשק לי... לא יכולתי לשלוט בעצמי... הוא הפשיט
אותי בעדינות, ונשק בסבלנות כול חלק בגופי, רעדתי מפחד ,במהרה
התאוששתי מהסיטואציה הלא צפויה, ושיתפתי פעולה... הוא
הופתע,היה קריר וחום גופו העביר בי צמרמורת מלטפת...
באותו הרגע הרגשתי שייכת לו, רציתי להיות שייכת לו, חשקתי
בשליטתו. במשך לילה שלם ידעתי בדיוק איך ומה לעשות בכדי שייפול
ברשתי. הזריחה שהעירה אותי... גרמה לי להבין שאני את שלי פה
סיימתי... אמנם משתוקקת לעוד, אך בורחת הלאה משאירה אותו
לבד... רצה לכיוון הזריחה, נמצאת כרגע בין הגבולות הכי דקיקים,
פוחדת לזוז לכיוון השגוי, שהגבולות יקרעו וישאירו אותי שבורה
וסדוקה. השמש ממשיכה לצאת ממחבואה, ומבטי מכוון אליה בתקוות.
ואני אמשיך לשקול את מעשיי, ואני עוד אחזור למיטתו החמה, והוא
עוד ייזכר בציפורניי החדות חותכות את עורו כשהוא מרחף מעליי
הופך אותי לחלק ממנו...