גל עצום של אנרגיה חיובית זורם מתוכי ליקיריי,
אותו גל שמסתיר חיים שלמים מאחוריו, חיים שאף אחד לא ראה, לא
שמע, לא ידע כי קיימים. אני מביטה במראה ורואה את ליצן החצר,
מאופר בחיוך רחב ובלתי נשלט, שמוחה את דמעותיו עם נייר עדין,
שהתחפושת לא תימרח, רק שלא תחשוף אותו. הבנתי כי גם בני-האדם
האמיתיים ביותר חובשים מסכות, מסתירים את יופים, כוחם ותבונתם
האמיתית, כמו אותו ליצן חצר נאור ושקט, שזעק וצעק והתחנן לגעת
בנפשו הכואבת... ולרפא אותה בעזרת שיקוי פלאים נדיר שנקרא
אהבה.

אותה מסיכה אימתנית, שכלאה אותי בדמות חזקה הוכיחה את כוחה
הדליל, והפסידה. אם כי היא גרמה לי לבנות את הקבר של עצמי.
משכן אפלולי, שאינו מכיר את הנסיכים והנסיכות השוכנים בו.
איך אבדתי בדרך, איך איבדתי יהלומים מתוקים שכיסו את ליבי
והגנו עליו...
אני חוצבת עמוק בנשמתי עד כי עייפתי, ואני עוצרת רגע מכול
הסחרחורת העוקפת אותי, עוצרת את נשמתי בכוחותיי האחרונים,
שוקעת, ומתפללת שאולי איזה מלאך יושיט לי יד.