הרוח בחוץ מתחזקת ואני מנסה לנשום עמוק ,אך האוויר הקודר לא
מאפשר לי, ואולי זאת אני מפחדת להיחנק מהלא נודע. אני חגה את
הידיים סביבי, ומחפשת לברוח מהמציאות המרה - אך אין מנוס.
והכוכבים שבלילה מאירים את דרכי המאכזבת אל התהום... ואני רק
צועקת וזועקת אל השמים שיחזירו לי את מה שאבד.
לפעמים נדמה לי שמישהו אכן מקשיב לי אי שם... למעשה, אולי זה
רק הדימיון. ושוב,כמו בכול שלב בחיי איבדתי תקווה, אך מתפללת
להזדמנות נוספת. ובשניות שאני עוצמת את עיני, אני שומעת קולות,
רואה דמויות שלא נותנות לי מנוחה... והמחשבות לא נותנות לי זמן
להביא לפתרונן, ואני רק חולמת על שקט נפשי. מחכה למישור בחיי.
עוקפת אותי אוירה אפלולית, והאור היחידי שהיה לי נשמט מידי...
ואני לבד כמו תמיד, נאבקת ברגשות הכואבים שלי... אני בתקופה
שהפסקתי לחשוב על אחרים כי מסתבר שהם מסתדרים בלעדיי, אני
דואגת לעצמי, לבעיות שלי... כבר לא אכפת לי מהעולם, רק מאיך
שאני אסתדר איתו.
אולי זה גיל ההתבגרות הקשה שתמיד דיברו אליו,ואולי זאת אני
יוצאת משפיותי... ואולי ואולי... ואיך אני אדע?! ושום דבר לא
משתווה, כול ההמולה הזאת חונקת אותי... והעור החם שלי מעלה לי
חשק לפשוט אותו... והסחרחורת שמטשטשת את עיני, משכיחה את פני
החיים שלי...
אני מחכה עדיין לתשובות... ומשאירה הכול פתוח...
וכמו תמיד עדיין מתפללת לא לדעת מה היא אהבה...