יש לי עוד שלושה לילות לגמור את התזה שלי.
שלושה לילות, זה כל מה שהקצבתי לעצמי. שלשה לילות זה לא כל-כך
הרבה זמן, אני יודעת, אבל זה גם לא כל-כך מעט.
למה לילות? כי בלילות יש מספיק מוזות.
כשאנשים ישנים, המוזות ערות.
כשאנשים קמים, המוזות שלי קמות - והולכות.
לאן הן הולכות, אין לי מושג.
יש מן מקום כזה שמוזות ישנות בו?
יש כל מיני דברים שמוזות לא נמצאות לידם. יש כל מיני דברים
שהורגים מזות.
קפה למשל. מוזה רואה קפה - טראח. נופלת שדודה כאילו חבטו לה
בראש. זה מתסכל - איך אפשר להישאר ער לילה שלם בלי קפה?! אבל
מוזות - מה אכפת להן: או קפה, או מוזה.
גם סיגריות. בכלל, ניקוטין הוא מוציא להורג מקצועי של מוזות.
ועטים. שימו עט ביד, ותראו איך המוזה שלכם - שעד עכשיו הייתם
בטוחים שהיא תישאר שם להרבה זמן - נעלמת. פוף! אין מוזה.
הן כל-כך צריכות חיזוקים כל הזמן, המוזות האלה. הן כל הזמן
רוצות הוכחות שהן הכי חשובות לך בעולם. והן בודקות אותך כל
הזמן.
מתי למשל הן הכי אוהבות לבוא? כשאין לך שום דרך להנציח אותן.
בנהיגה למשל.
באמצע איילון, סובארו חותך אותך מימין, טויוטה מסתערת עליך
משמאל, והנה מוזה.
אתה משתגע - מצד אחד חייבים להתרכז בשדה הקרב הנוסע, ומצד שני
- מוזה. אתה מנסה לזכור את כל מה שהמוזה נותנת לך, ממציא
סימנים ומזמזם לעצמך ובום - נתקע בפולו שמקדימה.
ומה תגיד?
"הייתה לי מוזה"?
או שהן באות כשנייר ועט זה הדבר האחרון שאפשר להתפנות אליו.
כמו בגינה. הידיים שלך מלאות בוץ ושיח ורדים, והנה מוזה. אם
תזרוק הכל ותרוץ לכתוב - או לצייר, ככה, בידיים מטונפות, היא
תישאר אתך עד הסוף, אבל אם תיתן לה אפילו שמץ של ספק, אם תתעכב
לשטוף ידיים, נגיד, לא רק שהיא תברח, גם השיח ורדים יעקוץ
אותך.
היה לי חבר שהיה מנתח לב. מוזה הייתה תוקפת אותו תמיד באמצע
ניתוח. תגידי , הוא היה מספר לי, איך אפשר לעבוד ככה? הוא ניסה
לספר לכולם תוך כדי הניתוח את הרעיון שלו, אבל כולם היו
מתבלבלים, ושום דבר טוב לא יכול לצאת במצב כזה.
הוא בנאדם מאד סמכותי, אז הוא תפס את המוזה שלו לשיחה. איזה מן
דבר זה, הוא שאל אותה, איזה מן חוסר התחשבות, אני בניתוח
מעקפים ואת קופצת? הלב של הפציינט נראה אחר-כך כמו כביש
בהתנחלויות. לא כל אחד יכול לחיות ככה! יש אנשים עם לב חלש! אז
מה? תהרגי כל מי שלא הצביע ביבי?
המוזה שלו הייתה מאד קוסמופוליטית, ומרוב שהיא הצטערה על
ההתנהגות שלה, היא לא רק באה אליו מאז כל פעם שהוא מבקש, אלא
אפילו הלכה לבקר את כל המנותחים שלו.
אלה שנשארו בחיים, כמובן.
בכל אופן, החוסר בטחון הזה של המוזות ממש מעצבן לפעמים. אפילו
המוזה למונולוג זה התנפלה עלי באמצע מקלחת. וקר עכשיו. לצאת
רטובה החוצה?
ובכל זאת הצלחתי להנציח אותה. הייתי מנוזלת שבוע.
אז עכשיו יש לי שלשה לילות לנצל את המוזות שלי. לא, זה באמת לא
הרבה זמן, אבל אם יש מוזות, זה ממש לא מעט.