'את ואני, זה כמו פלונטר' אני אומר לה.
'את יודעת - כזה של שני שרוכים שנורא הסתבכו זה בזה, וככל
שמנסים להפריד ביניהם הקשר רק נהיה יותר לוחץ והדוק וכל כך
מתוסבך עד שאי אפשר לפרום אותו.'
היא מגחכת וגופה העירום רוכן מעליי לעבר קופסאת הסיגריות שעל
השולחן. 'זהו? זה הדבר הכי פואטי שמצאת להגיד?'
נותן בה מבט כועס ושותק. אני שונא שהיא מעשנת במיטה שלי.
'תשמע,' היא מחייכת ומדליקה אחת, 'אתה חייב להודות שזה קצת
צולע. ועוד מאחד שקורא לעצמו משורר...'
'אולי כולם צודקים,' אני מחזיר חיוך ומצמיד אותה שוב למיטה,
'אולי באמת אין לי מה לחפש איתך.'