[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניאל ספלוויבר
/
בצל המכונה

כאן אני נמצא, פה אני חי, בצילה של המכונה, המנגנון הנורא,
שמטרתו היחידה היא הבאת הרס וחורבן על פני האדמה. המבנה האיום,
אשר שואב את נפשותיהם וגופותיהם של בני אדם תמימים ומעוות אותם
למכונות חסרות כל רגש, מחשבה או נשמה, אשר תפקידן היחיד הוא
לשים קץ לכל הדברים הנשגבים, אשר הן לא יכולות להעלות במחשבתן
הקרה והמחושבת, כי הרי אין מקום במחשבתה של מכונת הריגה
למושגים כגון שמחה או אהבה. אפילו סיפוק הוא לא משהו שמכונה זו
מסוגלת להגיע אליו, כך שהיא כלואה במין שגרה אינסופית, בה היא
מבצעת תפקיד חסר כל סיפוק עצמי עד לקיצה.

וכאן אני נמצא, בקרבי המכונה המאיימת הזאת, בין גלגלי השיניים
העצומים, הזרועות המאיימות, בתוך השקט הנורא והקר, עם המכונות
חסרות הנשמה בכל מקום אשר אני מודע אליו. ואני, אני תקוע, אין
ביכולתי לבצע אפילו תנועה קטנה שבקטנות. אפילו החופש הקטן הזה
לא קיים כאן בתוך המכונה, שצילה הנוראי מתנשא מעלי.

דבר אינו יכול להשמיד את המנגנון הזה, הבנוי להשמדת כל הדברים
האחרים. כל חלק יחיד בה הוא חסר משמעות עצמית לחלוטין וניתן
להחלפה בקלות. אין חשיבות לחלקים, רק תפקיד מינימלי
שבמינימליים, שגם נעשה על ידי אינספור חלקים דומים. אין כל
אינדיבודואליות במכונה והפרט הבודד בה קיים רק כחלק קטן ולא
חשוב, ואין לחלקים הבודדים אף מודעות משל עצמם, אין להם רצון
או רגש, אפילו לא תסכול כלפי העובדה שאף פעם הם לא יוכלו
להגשים את עצמם כיחידי סגולה ואף לבנות מנגנונים משל עצמם עם
חלקים אחרים, שהם חולקים איתם דמיון.

הו, ניחא, אולי בהעדר הדמיון והתקווה לחלקים הבודדים זה יוצר
להם מין אוטופיה של אי ידיעה, של בורות מאושרת בעשיית התפקיד
הקטן והלא חשוב שלהם. כל שמץ של תקווה במקום זה יכול רק להוביל
לרגשות של יאוש ושל תסכול, אשר יובילו רק לסבל, אז אולי בעצם
עדיף כך, ללא רגש, ללא חופש וללא מחשבה.

בעצם, ישנה מידה של חופש אשר קיימת במקום זה, חופש הקיים
לחלקים אשר נשברו, או החלידו, או הוחלפו בחלקים יותר יעילים,
המבצעים את תפקידם באופן יותר קר וחלק, והם שוכבים להם שם
ביחידותם, במכבש אשר מוביל אותם למיחזור, להתכה, לקצה של
היחודיות הכה מופלאה שלהם.

ואני, אני רוטט מהתהודה של גלי הקול האיומים של המכבש ושל
התסיסה התמידית של כור ההתכה, לתוכו נוספים לאט-לאט עוד ועוד
חלקים, שכל פשעם, אם אפשר לקרוא לכך פשע, הוא התיישנותם, אותה
לחישת מוות נוראית של פרט המאבד את האינדיבודואליות שלו.

ואני לא יכול לעשות שום דבר, כי אני קבור כבר בתוך המכונה, עוד
בורג קטן וחסר חשיבות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ברח, אפרוח
ורוד, ברח.




משה הקצב מתעורר
מתנומת הצהריים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/5/04 13:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל ספלוויבר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה