תמיד כשהייתי קטן אמרתי שאני בחיים לא אהיה כמו ההורים שלי,
והנה עכשיו אני בדיוק כמותם.
משפט מאוס. זה לא מונע ממני להשתמש בו כל הזמן.
הבן שלי חופר כבר את הבור השלישי בחצי השעה האחרונה. הוא משאיר
אותי רחוק מכדי לעזור, אבל לא רחוק מדי מכדי להחזיק לו את
הביסלי.
"למה אתה מתחיל כל פעם בור אחר?"
אני חוטף מבט קר, שמחזיר אותי בטיסה ישירה לתקופה שהסברתי לו
למה אמא ואני מתגרשים.
"נו, אבא! הבור הזה הוא בשביל הדגים הקטנים שבאים, הגופים."
"גרופים," אני מתקן בזהירות. עוד מבט.
"והשני והשלישי?"
"אני רוצה לבנות שני בורות שיהיו רחוקים אחד מהשני ואני אעשה
תעלה בינהם."
שתי ידיים קטנות טבולות בחול מראות לי קו בחול שמחבר בין שני
בורות, ואני רואה את הילד שלי כבר לא איתי.
הייתי נכנס לחדר שלו כדי ללטף לו את הראש ולתת נשיקת לילה טוב.
המנורה של מיקי מאוס עדיין דלקה והוא עדיין אמר "אבא תישאר".
התנועה בחול הפסיקה ואני מפסיק לקשקש על החול עם האצבע ומסתכל
על הילד שלי.
אני מתכווץ ביחד איתו. זה תמיד קורה כשאנחנו ביחד, לא נותן לנו
לנוח וממשיך להתנגש בנו שוב ושוב. משפחה עוברת עם ילדים ואבא
ואמא ביחד. אני יודע, ילד שלי, אני יודע.
"אני לא רוצה לחפור יותר! לא יוצא לי כלום!"
"אתה רוצה ארטיק שוקולד?"
אין תשובה. כמה שניות עוברות והילד שלי מגיע בצעדים קטנים
ומתיישב לידי. הוא לא אומר ואני שומע.
היו פעמים שהתקשרתי וכמעט אמרתי שאני חוזר, וכל מה שיצא היה
"אני אאסוף אותך ביום רביעי".

השעות מתרחקות ממני ועוברות לי מהר, בורחות לי ביחד עם הילד.
השמיים כבר נשארים עם פיסות אור, שלא קיימות באמת. שאריות של
מה שהיה ותוך רגע במקום אחר לגמרי. לילד שלי קר והוא רועד
לידי. אני מחבק ומלטף את השיער הקצר. עוד תספורת שאני רואה רק
אחרי שבוע.
כשהייתי קטן אבא היה לוקח אותי לחוף ונותן לי דלי וכף. הייתי
בונה ארמון, רק שילטף ויגיד שטוב. רציתי שאבא יגיד שהוא אוהב
אותי, למרות שהוא כבר לא נמצא איתי כל הזמן. רציתי להגיד אבא,
אני אוהב, אני עדיין רוצה.
לילד שלי כבר לא קר. עיניים קטנות נעצמות ומשאירות את כל הים
וכל החול בחוץ. אני לבד רואה, לבד נשאר.
בקול חלש שבוקע לידי אני שומע "אבא אני אוהב אותך."
ואני מרוצה.