כדור  9 מ"מ פילס לו באיטיות דרך יציבה לתוך מוחי, חודר דרך
מרכז המצח, המכווץ בתדהמה, שלי ופוגע...

הכל התחיל לפני 5 דקות...

"מעניין מהי ההרגשה לחטוף כדור?", שאלתי את עורב. היא הייתה
חברתי הטובה ביותר.
"בטח הרגשה שמזכירה לך ניתוק מהאדם האהוב עליך", פסקה.
שאלתי אותה לפירוש הדבר אך היא לא ענתה, רק מוללה בין אצבעותיה
כדור 9 מ"מ. קרבתי לפניה ונשקתי לה קלות על מצחה, מבטה נשאר
תלוי בכדור כמעין סוקר את גימורו המושלם.
"מה שלום אחיך?", שאלתי
"מת", ענתה בשטחיות.
"איך?
"לא יודעת", שוב תשובה שטחית נפלטה מפיה.
היא עצמה עיניה ונשקה לכדור הנחושת.
"בא לי שוקולד", פסקתי וחשבתי על כך שאין לי שוקולד לטעום,
להמתיק את הטעם המר הזוחל בתוך פי.
"ולי בא לאהוב...", השיבה לי עורב בנימה של ילד שזה עתה ניצח
בויכוח סוער עם חבריו, "כדי להמתיק את הנפש או אולי כדי להרגיש
שאני חיה.", המשיכה בעוד אני מתבונן על אצבעותיה משחקות בגימור
הנחושת.
דמעה מלוחה זלגה מתוך עיינה השמאלית, נוחתת בדיוק מושלם על
הכדור, ממליחה אותו בעצב.
עורב דרכה את הכדור לתוך אקדח כסוף ומבריק.
בהיתי בה תוהה, שט לי במחשבות של  האם השוקולד הוא דימוי של
אהבה? כלומר, הוא מתוק מדי בשביל שהגוף יוכל לעכל אותו בכמויות
רבות.
עורב הרימה את האקדח באיטיות בעוד דמעותיה ממליחות אותו,
כיוונה אותו לתוך פיה.
"למה?", שאלתי
"כדי להרגיש ניתוק... מאדם אהוב.", ענתה ודמעה נוספת נפלה לה
כרסיס בדולח.
"אני אוהב אותך", לחשתי לעברה.
עורב הוציאה את האקדח המלוח מפיה, כיוונה אותו לראשי ולחצה על
ההדק.
טעם של שוקולד מילא את פי, נותקתי.