"התה הזה, הוא מוזר", אמר פוגל בדיוק לפני שהבעה של התעוררות
חלחלה נמרחה לו על כל הפרצוף.
"כן, הוא מוזר", השיב פוגלר באדישות מדהימה.
המדבר היה בדיוק מושלם... כמו תמיד.
הוא סתם רבץ שם ושתק, המדבר, כאילו שלא מעניין אותו בכלל כל מה
שקורה שם מעליו, עליו, מתחתיו.
פשוט לא עניין אותו... ומצידו שהעולם יתהפך, והוא, יישאר סתם
כך, המדבר.
השמש שקעה והדמדומים באופק כבר לא סיפקו אור די הצורך שנראה מה
בכלל היה בתוך הפינג'אן, אבל התה המזוויע של פוגלר עשה לכולנו
בחילה אז פשוט דחפתי כמה עלים שמצאתי מסביב למים, שבדיעבד נראה
לי היו עלים של מלוח, והרתחנו שוב.
כולנו ישבנו ובהינו בפינג'אן בקוצר רוח אבל הזמן חלף ועבר,
דקות נהיו לשעות ולימים, או לפחות כך זה נראה. ישבנו מסביב
לפינג'אן הזה משך זמן לא ידוע אבל אני זוכר שזה נמשך לפחות
שלושה ימים. לבסוף החלטנו לעזוב את התה הארור וללכת לישון.
"בבוקר כבר נתפוס את מי שאמר שסיר לא רותח אם מסתכלים עליו
ונראה לו..." אמר פוגל שנראה מסטול מעייפות.
שלושתנו פרסנו את שקי השינה והלכנו לישון.

פקחתי את העיניים לאט, לאט. זה היה קשה כאילו משהו מדביק את
העפעפיים שלי. שום אור לא נגלה ברגע שהצלחתי להבין שאני ער.
השמש לא הייתה קרובה אפילו לזרוח וגם בדקתי ואפילו ללכת
לשירותים לא הייתי צריך.
"חרא! אני שונא להתעורר סתם באמצע הלילה." שמעתי צעקה מכוון שק
השינה של פוגל.
ישבתי כמה דקות וניסיתי להבין מה העיר אותי, ומסתבר שגם את
פוגל.
פוגלר לא התעורר, הוא ישן כמו בול עץ. ברגע שהוא נרדם, גם
פיצוץ גרעיני לא יעיר אותו.
"מה השעה פוגל?" שאלתי.
"שתיים בלילה." הוא ענה לי.
"למה לעזאזל התעוררנו עכשיו? שמישהו יכבה כבר את הרעש המעצבן
הזה! אני מנסה לחשוב." קראתי בקולי קולות ואז נפל האסימון
לשנינו.
מרחוק נשמע רעש חזק למדי. מן דפיקות מונוטוניות כאילה, ממש
מרגיז כשחושבים על זה.
"שתיים בלילה." אמר פוגל. כנראה שהוא שכח שהוא כבר ענה לי.
שנינו זינקנו משקי השינה וקיפלנו אותם מהר. החלטנו שצריך לבדוק
מאיפה בא הרעש, וגם שצריך להעיר את פוגלר, אם אנחנו כבר ערים.
צרת רבים נחמת טיפשים ואנחנו לא שיא החוכמה אז זה בסדר.
במזל נתקלתי בפינג'אן עם ה"אייסתי" והוא נשפך כולו על פוגלר
והוא התעורר. אם זה לא היה קורה לא היינו מצליחים להעיר את
פוגלר בחיים.
כן, הוא קצת התעצבן...
"אהההה! מה אתם עושים? מה אתם דפוקים? לשפוך תה רותח על מישהו
שמנסה לישון? משוגעים! מי נתן לכם רישיון להכין תה? לכו לעזאזל
דפוקים!"
אחרי שפוגלר נרגע קצת הוא קיפל את שק השינה שלו והחליף לחולצה
יבשה.
השארנו את הציוד במקום ויצאנו מערבה, לכוון של הרעש. נראה היה
שהוא בא מאחורי גבעה קטנה שהייתה בערך מאתיים מטר מהמקום שבו
ישננו.
טיפסנו על הגבעונת וכשהתקרבנו לראשה, "תראו, אורות לאס וגאס",
אמר פוגל והצביע לעברה השני.
שלושתנו רצנו לראש הגבעה.
עכשיו הרעש היה כבר ברור. "טראנסים במדבר... קונצפט גאוני
פשוט." אמר פוגלר, נימה של ציניות מוזרה נשמעה בדיבורו.
"אני אומר שנלך לשם", הציע פוגל. כולנו הסכמנו ללכת לבחון את
המסיבה המוזרה הזאת שכאילו צצה משומקום. החלטנו להתפצל ולהיפגש
שעתיים מאוחר יותר על ראש הגבעה, "ניפגש פה שוב בארבע ועשרים",
אמרתי, ושלושתנו ירדנו למסיבה והתפצלנו.
אץ... אץ... אץ... אץ... אץ... אץ... אץ...
בערך ככה זה נשמע באוזן בלתי מזוינת כמו שלי. רעש אדיר הרעים
את האזור כולו. אני חושב שהאדמה רעדה מתחת לרגליים שלי, כאילו
היא הולכת לקרוס תחת המשקל של כל האנשים האלה שקיפצו שם, כאילו
היו בטראנס או משהו.
היו שם המון אנשים שנראו לי מוכרים, אבל לא הבנתי מאיפה.
"ויסוצקייי!" שמעתי לפתע קריאה מאחור.
"לעזאזל!" חשבתי. קיוויתי שאני לא אצטרך לשמוע את הקול הזה
יותר לעולם.
"בבקשה תעשה שזה לא..." מלמלתי לעצמי בעודי מסתובב לאחור
ו-"לא, שיט. זה הוא."
"מה קורה איתך ויסוצקי? לא שומעים ממך יותר."
זה היה רון שפיגל, בחור ממש מעצבן שהיה איתי בכיתה בחטיבה וחשב
שזה נותן לו זכות להטריד אותי במשך שלוש השנים הנוראיות ביותר
בחיים שלי.
"אני... בסדר, מה נשמע אצלך שפיגל?" עניתי לו בחרטה רבה כי
ידעתי שזה יגרור אותנו לשיחה ובטח אני לא אצליח לנפנף אותו
יותר.
"אחלה. תגיד גבר, מה אתה עושה פה?"
"האמת היא שאני לא בדיוק יודע... מה זה המסיבה הזאת פה באמצע
המדבר?" שאלתי אותו בתקווה שלפחות אני אצליח להפיק משהו מועיל
מהמפגש המאוד לא רצוי הזה.
"אני לא יודע... איזה שני חברה מתחתנים פה או משהו. שרוטים על
כל הראש, אבל מה יש אחלה מסיבה אז באתי גם." שפיגל ענה והיו לי
צמרמורות נוראיות בכל הגוף מלשמוע את הקול הזה.
"וואלה ויסוצקי כל פעם שאני נזכר בסיפור שלך עם התה, אני מה זה
נקרע מצחוק... אתה זוכר את זה?"
"אפשר לשכוח?" שאלה רטורית שלא נראה לי ששפיגל הבין. אבל באמת
לא היה אפשר לשכוח, בסוף כיתה ח' הייתה לי תקרית, יותר נכון
לשפיגל הייתה תקרית עם חבורה של ערסים שרצו סיגריה ואיכשהו יצא
בסוף שהם פוצצו אותי במכות, השכיבו אותי על הרצפה ושפכו לי
לתוך הנחיריים קנקן שלם של תה, שאימא שלי דחפה לי לתיק מסיבה
לא ברורה. הסיפור הזה הסתובב בכל העיר תודות ל"חברי הטוב" רון
שפיגל ומאז דבק בי הכינוי ויסוצקי וגם בכל המשפחה שלי.
"תשמע... הייתי מת לדבר איתך והכל... אבל מה, תפסתי פה שתי
קוזינות סוף הדרך, משהו בנסונה. אז שיהיה לך יום נעים." אך,
זיכרונות נפלאים, רון שפיגל וסיפורי הקוזינות שלו...
"וואלה", עניתי לו.
"ויסוצקי, אם אתה רוצה אני יכול לסדר לך איזה מישהי, משהו
בנסונה ככה..."
"הצעה נדיבה." אמרתי בניסיון נואש להסתיר את הזלזול, "אבל אני
חושש שאני אאלץ לסרב".
"טוב, בעיה 'שך ויסוצקי." אמר שפיגל, הסתובב ונעלם בתוך הקהל
הענק.
אני המשכתי לשוטט בין ההמון הרוקד והנהנה. פתאום בזוית העין
נתפסתי לדוכן שחילק חינם תה וג'וינטים. היה כתוב עליו בגדול
"ויסוצקי את קנאביס" הדבר נראה היה תמוהה ביותר, אבל מי אני
שאשפוט? כל אחד הישר בעיניו יעשה, ושיתחתנו איך שהם רוצים.
התחשק לי תה, אז הלכתי לדוכן. פתאום איזה בחור אחד קפץ ונכנס
בי. אני התרסקתי על הרצפה והפרצוף שלי נמרח כולו על האדמה.
היה לאדמה ריח של מי ורדים, זה היה הדבר הכי מוזר שקרה לי אי
פעם.
הבחור שלח לי יד לעזור לי לקום ואמר, "וואו, סליחה חבוב..."
יכולתי להריח את הריח של הג'וינט נודף לו מהפה עד למטה, הוא
היה כנראה מסומם לגמרה.
"זה בסדר." אמרתי ונעזרתי בו כדי לקום.
"חבוב, נראה לי שאתה צריך אחד כזה", הוא אמר והוציא מהכיס
ג'וינט חצי משומש.
"לא תודה, לא צריך", אמרתי והמשכתי ללכת בכוון הדוכן בעוד
שהבחור חזר לענייניו הפרטיים והמשיך לרקוד עם דמויות לא
קיימות.
"אפשר אולי כוס תה בבקשה?" ביקשתי מהבחורה היפה שעמדה בדוכן
וחילקה כוסות של תה חם, ואז נשמע רעש חזק עוד יותר מהטראנסים.
הרעש משך מיד את תשומת הלב של כולם, ושלי. זאת הייתה מוזיקת
רוק כבד שהגיחה מ"סובארו פשע" (קטע זה מוקדש לך עינת) שנכנסה
לאמצע המסיבה בחראקות. על גג המכונית ניצבו זוג רמקולים ענקיים
שבטח יכלו לשמש לשוד בנקים עם כמות הרעש שהם ייצרו. מזל
שהשתמשו בכוסות פלסטיק בדוכן התה והסמים, כי אם היו אלה כוסות
זכוכית הן היו עכשיו מתנפצות בטוח.
קולות הבס והגיטרות החשמליות האימתניים שיצאו מן הרמקולים
הרעידו את המדבר כולו, ולבטח נשמעו עד רפיח. הרגשתי מהלומות
חזקות בסטרנום.
כשבחנתי את ה"סובארו פשע" שמתי לב שמעל הרמקולים עומד בן אדם
ומתפרע כמו משוגע וזרקורים צבעוניים מהבהבים סביבו.
בסקרנות ייתרה פילסתי את דרכי דרך מאות אנשים עד שהגעתי אל
המכונית. עכשיו יכולתי לראות בבירור שהאיש שרקד על גג המכונית
היה לא אחר ממשה פרסטר בכבודו ובעצמו והוא כולו לבוש בגדי
עור.
גאנס אנד רוזז מעולם לא נשמעו כל-כך רועשים בהיסטוריה של
האנושות כולה. הרעש כבר היה בלתי נסבל לחלוטין ויכולתי להרגיש
את הנזק הבלתי הפיך שנגרם לעור התוף שלי ואת הורידים במוח שלי
על סף התפקעות.
משה פרסטר קפץ מגג המכונית ונחת לידי, משה פרסטר, האיש והאגדה,
לידי.
"to the paradise city where the grass is green..." משה פרסטר
זימר בעודו פוסע לצידי.
כעט התפזרו כל אוהדי הטראנסים. במקום קיפוצים וריקודים חסרי
תחליט עם אויר נוצר מעגל פוגו ענקי שלא נראה כמותו מעולם,
אפילו לא בימיו הטובים של פסטיבל וודסטוק הידוע לשמצה.
חוסר ההיגיון חגג ואני החלטתי שאין טעם לנסות ולהבין את
המתרחש. קפצתי אל המעגל והתחלתי לנגח אנשים באטרף.
בחור גדול תיקל אותי ונפלתי אל הרצפה. הסתכלתי למעלה וראיתי את
הכוכבים מנצנצים באור חזק למדי. האור של הכוכבים התחזק לאט ואז
בהבזק פתאומי התחזק כמו פרוג'קטור שמכוון לי לפרצוף.
כשהאור נחלש שוב שמתי לב שכולם נעלמו, וגם הרעש נעלם, אפילו
המדבר נראה היה שכבר לא היה לצידי יותר.
עמדתי על חלקת עשב ירוקה שנמשכה עד האופק בכל הכוונים.
פתאום ראיתי ארנב גדול, רץ במהירות. הוא הלך על שתי רגליו
האחוריות והוציא שעון מכיסו.
"אני כבר מאחר... המלכה תתיז את ראשי." אמר הארנב.
"זהו זה... אני קראתי את עליזה בארץ הפלאות פעם אחת יותר
מידי... זה בטוח. עכשיו אין שום ספק, אני משוגע. עוד מעט אני
אתעורר בבית משוגעים עם אלקטרודות מחוברות לי למוח."
החלטתי ללכת בעקבות הארנב. כמובן, מי לא היה עוקב אחרי ארנב
ענק עם שעון ביד שמדבר בעברית?
הוא נכנס למעורה שלו ואני קפצתי אחריו בלי לחשוב פעמיים.
פתאום מצאתי את עצמי יושב בתוך ה"סובארו פשע" של משה פרסטר,
ולידי ישב ירון זהבי, ובמושב האחורי ישב משה פרסטר ולידו שתי
שפנפנות פלייבוי.
ירון זהבי הציע לי צינגלה, ונזכרתי בכתבה בעיתון על ירון זהבי
כמסומם. זה כבר היה באמת יותר מידי בשבילי ויצאתי החוצה.
עברתי דרך מעגל ההתפרעות והלכתי שוב לדוכן ויסוצקי את קנאביס.
בדוכן עתה ישב גבר קירח ומדושן בשנות החמישים לחייו במקום
הבחורה היפה שציפיתי למצוא. הגבר היה ציורי למדי (בלשון
פוליטיקלי קורקט), או שמה עלי לומר מצויר למדי. וכמו כן ניתן
היה לקרוא לו כרית סיכות, או בובת וודו משומשת מאוד, מאוד, או
פשוט איש עם הרבה מאוד, מאוד, מאוד, מאוד פירסינג, שכן נראה
היה כאילו לא היה איבר בגופו שלא היה מחורר, לפחות מהאיברים
שהיה ניתן לראות וגם כאילה היו יותר מידי.
"סליחה אדון, מה קורה פה בדיוק?" שאלתי את האיש שניצב בדוכן.
הוא לא ענה, רק הנהן עם הראש והוציא סיגר קובני מהכיס.
פתאום אישה אחת מההמון העיזה להתקרב אל משה פרסטר, אשר הספיק
כנראה לצאת כבר מהמכונית, היא לבשה שמלה לבנה וזר פרחים שזור
לראשה.
היא פנתה אליו בכעס רב. "איך אתה מעיז?!"
"שבי בשקט!" אמר לה משה פרסטר באסרטיביות.
"לשבת בשקט?! אתה מתפרץ כך לחתונה שלי, עם המוזיקה הרועשת
והורס הכל ואתה עוד מעיז להגיד לי לשבת בשקט? קח את המכונית
מסיבות שלך מפה ולך להרוס חיים של אנשים אחרים!"
משה פרסטר התעלם מהאישה ופשוט המשיך בדרכו. אני זינקתי לעבר
משה פרסטר והאישה המוזרה שעקבה אחריו והמשיכה לצעוק עליו.
יכולתי לשמוע אותה צועקת עליו שזו הסיבה העיקרית שהוא לא הוזמן
מלכתחילה.
"אתה תמיד מתפרץ למסיבות עם המוזיקה הרועשת שלך והחברים שלך."
היא צעקה והוא המשיך בדרכו כאילו לא קרה כלום.
פתאום השתרר שקט תהומי וכולם הפסיקו לרקוד ולהתפרע.
העוגב בצידה השני של ההתקהלות החל להשמיע מוזיקת חתונות.
האישה קראה למשה פרסטר, "רק חכה... כשהחופה תיגמר, גם אתה."
הכלה נראתה לי מאוד מוכרת אך לא הצלחתי להבין מאיפה. הקהל כולו
הסתדר בשתי שורות ויצר דרך מעבר לכלה. בקצה השורה השני יכולתי
לראות שהחתן בכבודו ובעצמו היה הזקן התמוה והתמהוני מהשכונה.
"זה קנאביס!" קראתי בבהלה. קנאביס הוא תימהוני שגר בשכונה שלי
ותמיד מבלבל במוח, בהנחה שהוא לא עם ג'וינט בפה. קנאביס נתקע
כנראה בשנות השישים ובגלל זה הוא רכש את הכינוי, קנאביס.
"מה הוא עושה פה? סתומרת... אני יכול להבין מה הוא עושה פה.
אבל מה פתאום הוא לבוש בטוקסידו?! ועוד כזה טוקסידו." קנאביס
היה לבוש בטוקסידו בצבע בז' עם כבשים קטנות מעשנות נרגילה.
עכשיו ניתן היה לראות זאת בבירור שכן כל הזרקורים הצבעוניים
שעל גג ה"סובארו פשע" היו מכוונים אליו.
הכלה הספיקה להגיע בינתיים עד לחופה עצמה. אני רצתי כמטורף אל
החופה כדי לראות הכל מקרוב, "לא כל יום קנאביס מתחתן." חשבתי
לעצמי.
הרב עלה אל החופה, זה היה הרבי הכי מוזר שראיתי בחיים, אבל לא
הכי מסטול. הוא לבש שרוואל פרחוני וחולצה צבעונית, מאוד
צבעונית, ולראשו חבש שטריימל. בפה היה לו ג'וינט והוא דיבר
בקול מאוד רגוע ושלו ובמבטא אוסטרלי.
החופה כולה הייתה אפופה עשן.
הסתכלתי ולרגע הכל נהיה מטושטש, והייתי יכול להישבע שהרב הוא
הזחל הכחול היושב על הפטרייה ומעשן נרגילה. באותו הרגע נשבעתי
לעצמי שלא אקרא יותר לעולם את עליזה בארץ הפלאות.
נערתי את הראש והכל חזר להיות נורמאלי, בערך.
"התכנסנו כאן היום לאות חתונתם של ויסוצקי את קנאביס."
באותו הרגע הבנתי מאיפה הכלה הייתה כל-כך מוכרת. "שירה!" קראתי
וכל הקהל הסתכל עלי. "ששש!" אמרו כולם כמקהלת ספרניות, ויכולתי
לדמיין משקפיים מתנדנדות על קצה אפם. אחותי הגדולה שירה שאבדה
לפני שנים. "מתחתנת עם קנאביס?!" קראתי ושוב כל הקהל נעץ בי
מבטים עוינים ונזפו בי יחדו "ששש!"
עכשיו סיים כבר הרבי את דבריו ונשאר רק שהחתן ינפץ את... פחית
הקולה?!
עצמתי את העיניים לרגע, וכשפתחתי אותן שוב כולם נעלמו.
אבל כשהסתכלתי לשמאלי ראיתי שיש מסיבה כחצי קילומטר ממני.
"מה לעזאזל קרה עכשיו?"
רצתי לכוון המסיבה, נתקלתי באבן ונפלתי על האדמה, רק שזאת לא
הייתה אבן, אלא זנב של תנין ענק. "מ... מ... מה?! תנין?!
במדבר?!" הייתי נבהל ובורח בהיסטריה אם לא הייתי עסוק כל-כך
בלהיות המום.
עצמתי את עיני שוב וכשפקחתי אותן הייתי בחזרה במסיבה, אך הפעם
באמצע החופה, ולידי היה, מי אם לא, משה פרסטר בתוך ה"סובארו
פשע" שלו, משמיע שוב מזיקה רועשת ומאיים למוטט את החופה.
הסתכלתי מסביב, ובמבט ראשון הכל היה הגיוני, הרבה פרצופים
זועמים נעצו מבטם במשה פרסטר, אבל כשבחנתי יותר לעומק הבחנתי
בעובדה שלכולם היה ראש של תנין. "אההההה!" צרחתי בבהלה איומה.
הצרחה הייתה כל-כך חזקה שגרמה אפילו למוזיקה של משה פרסטר
להחוויר. כל אותם תניני האדם עתה הביטו בי, "ששש!" אמרו יחד.
באותו הרגע קמתי על רגלי וברחתי כל עוד נפשי בי. הגעתי לגבעה
בה קבעתי עם פוגל ופוגלר, ומסתבר שאיחרתי ברבע שעה. פוגלר
כמובן רבץ על האדמה וישן, ופוגל עמד בצד ודיבר עם, כמובן, משה
פרסטר.
רציתי לשאול אותו אם הוא מוטט את החופה בסוף, אבל לא היה לי
האומץ, אז החלטתי פשוט ללכת לישון ושבבוקר הכל יראה יותר
הגיוני.

כשהתעוררנו בבוקר, הסתובבנו מספר שעות בכל האזור, אך לא מצאנו
שום זכר, לא חופה, לא בדלי ג'וינטים, לא דוכן תה, לא משה
פרסטר, לא כלום, מלבד פחית קולה מעוכה והינומה חצי שרופה בחול.