אני קבעתי איתה היום בשעה שבע ועשרה, בפינה בדיוק ליד עמוד
החשמל, בערך שני רחובות מהבית שלי. אני יודעת שאי אפשר לסמוך
עליה, כבר קבעתי איתה כמה פעמים והיא לא הגיעה. כל פעם היה לה
תרוץ אחר בקשר לפקקים או משהו דומה, אבל הפעם היא הבטיחה שהיא
תגיע. בפעם האחרונה שהיא הגיעה, היא מילאה לי את הבית בזרי
פרחים ובפתקים על המקרר וקריצת עין. ואני הייתי בטוחה שהיא אף
פעם לא תלך ותישאר איתי תמיד. היה לי כל-כך טוב איתה ואף פעם
לא העלתי על דעתי שיום אחד היא תקום ותלך ותיקח איתה את כל
הספרים והתקליטים הישנים שלנו, אלה היו הדברים שבאמת היו
חשובים לי אז, כשהיא נטשה אותי. אחר-כך היא לקחה גם את השטיח,
הצלחות הכוסות ואת הסירים מהנירוסטה הטובה. אם היה משהו אחד
שבאמת הפריע לי זה שהיא לקחה את השולחן הקטן של הסלון, כי אחר-
כך לא היה לי על מה לשים את הרגליים ואת הלב הקטן שלי. אחרי
שהיא גמרה לקחת את כל החפצים, ואני הרגשתי כאילו ההוצאה לפועל
ערכה לי פשיטה על הבית, נשאר רק ואקום ענק, שמילה את כל הדירה
הקטנה ואת כל מה שנשאר מהלב שלי או יותר נכון מהגזרים של הלב
שלי, שעכשיו היו מסודרים כמו אוריגמי על המקום שפעם ישב עליו
השטיח.

אני זוכרת שהייתי בטוחה שהיא תחזור, הייתי מסתכלת מדי פעם דרך
החלון לראות את האוטו שלה. אבל כל מה שהיה שם היה האוטו שלי
ועוד חתול רחוב עצוב כמעט כמוני, שתמיד התיישב לי ליד החלון
וגרגר בחתולית שירי אכזבה.

אחר-כך היא חזרה בשינויי אדרת כאלה ואחרים. תמיד מתוקה
וביישנית. מחפשת ומגששת אחרי הצעדים שלי. היו לה פנים מחייכות
או מלנכוליות והיא הגיעה לחילופין בקיץ או בחורף ובעיקר באביב,
כי זו העונה שהיא מתפקדת בה הכי טוב.

אבל אני קבעתי איתה היום, הייתה לנו שיחת טלפון חטופה, אבל
עיניינית על כל הפשלות האחרונות שלה. היא בעצם נסתה להעביר לי
את המסר, שזה שהיא לא מגיעה, זה רק בגללי, ושאני אפסיק לחכות
לה, כי איתה לא קובעים פגישות עבודה, היא פשוט תגיע בהפתעה.
היא הבטיחה שאני לא אצטער על הרגע שבו היא תגיע, כי הוא יהיה
קסום ונפלא, אבל מה שכן לא לחכות לה.

אבל אני עם העקשנות שלי החלטתי להרים לה טלפון ולנסות שוב. כי
כבר נמאס לי להיות לבד ולראות איך כולם מסביב מאושרים והולכים
יד ביד.

היא לא הגיעה וכבר אחרי שמונה, ואני יודעת שזה לא היה בסדר
מצידי להלחיץ אותה ככה ומנסה לשכנע את עצמי להקשיב לה רק עוד
פעם ולא לחכות לה, כי לאהבה לא מחכים.