הזמן נוקף לו בסיבוב המחוגים,
ואני לא חשה בו.
השעות, הימים, השנים...
ואני לבד פה.
ולפתע תחושה מעירה אותי,
מזכירה לי את האהבה הגדולה שלי,
אהבה, שהלב לא שוכח...
זוכרת איך בעיניך, הכל תמיד פורח...
ואל הכר בשקט אני לוחשת:
"אני אוהבת אותך."
ואתה... אינך.
באותם ימים נפלאים,
בעיניך הבטתי והזמן נעצר...
הייתי בתוך חיבוקך,
עטופה בזרועותיך,
שמורה בגן-העדן שלי...
מוגנת מכאב ואכזבה...
ודי, לא עוד...
ומתגעגעת אני לנוכחותך בחיי...
אך זה נגמר ודי,
ואני בערגה נזכרת
בנשימה הנעצרת,
בלב הפועם ביתר שאת,
בזמן הנעצר...
בעולם שנעלם לו
בתוך עיניך
ובין זרועותיך...
ושוב התחושה בליבי מתעוררת,
היא לא עוזבת...
בליבי חיה וקיימת האהבה...
ושוב אל הכר בשקט אני לוחשת:
"אני אוהבת אותך."
ושוב פוקחת עיניים,
ושוב... אינך.
אבל היי, זו רק אני,
אני והאהבה שידעתי...
אהבה שלא נמחקת מהלב,
אהבה שנשמרת בגעגוע כואב. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.