באותו רגע הרגשתי שלמות.
לא כי היה משהו טוב במיוחד שקורה בחיים שלי, אולי פשוט כי לא
היה שום דבר רע או יותר מידי רע.
חברה טובה שלי הייתה בקטע עם מישהו וחברה טובה אחרת בדיוק
הייתה בדייט,
הייתי שמחה בשבילה כי היא כבר מזמן רצתה ולא יצא, והנה סוף סוף
זה קרה לה.
השמחה הזו מילאה אותי.

מזג האוויר היה מושלם, בדיוק כמו שאני אוהבת אותו; רוח חמימה
ומלטפת.
היה כבר ערב, מה שתרם לתחושת השלמות, מפני שחושך עושה לי
משהו... הוא אופף אותי, ולמרות שבדרך כלל הוא טומן בחובו סכנה
הוא גם משרה עליי הרגשת בטחון ושלווה.

צעדתי ברחוב הכל כך מוכר, החרוש, זה שעברתי בו כבר אלפי פעמים
וגם זה הוסיף לביטחון שלי. פעם נראה לי משעמם לצעוד בו. הכרתי
בו כל עיקול, כל לבנה, כל גוש חרא, חשבתי שההליכה ברחוב הזה
היא כל כך נטולת ריגושים עד שאפשר להירדם תוך כדי הליכה. אבל
הפעם זה נראה לי אחרת, חשבתי על זה שאולי אני לא מוכנה
לריגושים של הלא מוכר, שטוב לי ללכת פה ולדעת שאני אגיע הביתה
בדיוק בעוד שלוש וחצי דקות, כמו תמיד.

צעדתי... עצמתי את עייני והקשבתי. היה את השקט האופייני לשעות
האלה של הערב. שתי שורות הבניינים בודדו את הרעשים מהכביש
הראשי וכל ששמעתי היה שקט. שקט. שקט.
המשכתי להקשיב והתחלתי לשמוע קולות נוספים.
שמעתי את הצרצרים, את הרעש של הרוח המעיפה את צמרות העצים, את
הצעדים של החתול שחצה את הרחוב בדרכו לפח האשפה.
כל הרעשים הנכונים האלה, השלווים והנעימים לאוזן, כל הרעשים
שמעידים על החיים שמסביבי, על זה שהעולם בעצם אף פעל לא
מפסיק.

התחלתי להרגיש הרגשה נעימה, מין דגדוג שעולה מתחתית הבטן
ללמעלה, לאזור החזה, דגדוג מתגרה כזה, מענג... השתוקקתי לעצור
באמצע הרחוב ולמצות את ההרגשה הזו עד תום... אבל המשכתי ללכת
ואז הגעתי לקטע הזה ברחוב שבו נפרש לפני הוואדי.

מעלי זרחו הירח והכוכבים, הקולות השקטים נשמעו ברקע ועכשיו גם
הוואדי הכהה נגלה לעיני. הברושים, הסלעים, האבנים, הדשא, שפני
הסלע שידעתי שמסתתרים במחילותיהם. הכל נראה כל כך שייך,
לחלוטין במקום שלו. הכל יצר הרמוניה מופלאה, את ההרמוניה של
הטבע, מבטא בדיוק את המחשבה הראשונית של אלוהים, ממש כמו שזה
היה בראשית.
אבל עם זאת ראיתי שיש גופים שאינם חלק מההרמוניה הזו, הקוטג'ים
שנבנו בשיפולי הוואדי, המכוניות ברחוב, הבניינים, הפסולת על
המדרכה, הפנסים. הרגשתי שזה פגע בהרמוניה.
ואחרי שעברתי על כל הדברים שראיתי ברחוב וסיווגתי את מידת
שייכותם לנוף הטבעי, שמתי לב שגם אני בנוף הזה.

וכשחשבתי על זה הגעתי למסקנה שאני, הילדה שצועדת באמצע הרחוב
ומסווגת דברים ומספרת לעצמה איזשהו סיפור על שלמות, גם כן חלק
מהנוף הזה.
גם אני חלק מהרעיון של אלוהים לגבי העולם.
אני משלימה את ההרמוניה הזו ובלעדי היא פשוט לא הייתה קיימת.
האני הפשוט והבסיסי ביותר שלי, בלי הבגדים והנעלים, בלי
האיפור, בלי המחשבות המטרידות על בית הספר, בלי המעמד החברתי,

רק אני שהולכת על האדמה הזו לכיוון המקום שנקרא בית, שייכת
לעולם הזה, ויש סיבה שאני פה כי בלעדיי הנוף פשוט לא היה
מושלם.

בלי אני הפשוט לא הייתה שלמות
לא הייתי מרגישה את השלמות
כי אני בפשטותי שייכת למפעל העצום הזה שנקרא כדור הארץ...