צועדת.
לא יודעת למה, לא יודעת כמה.
פשוט צועדת.
קר לי, גם פיזית אך בעיקר בלב.
כל צעד מקרב אותי למקום היעד.
רוצה ולא רוצה להגיע, לראות, לחוש.
אני לבד.
בראשי מתרוצצות מחשבות.
"מה אני עושה פה בכלל?" אפילו אני כבר לא מסוגלת להבין את
עצמי.
חולפת על פני בתים, רואה אנשים עוברים ושבים.
שותקת.
אני ממשיכה לצעוד.
התעייפתי, אך לא אפסיק עד שאגיע.
השמש יצאה, אני מביטה עליה, תוהה האם היא אות לתקווה חדשה,
האם היא אות להתחלה חדשה - התחלה שאני כל כך זקוקה לה.
ענן מסתיר את השמש, אני משפילה את מבטי.
חוקי הטבע משחקים בי, מהרהרת.
ממשיכה לצעוד.
רגליי כואבות, גרוני יבש, ראשי מסתחרר מרוב מחשבות ומרוב
עייפות.
מנסה לשחזר כמה זמן לא ישנתי, כמה זמן לא שתיתי או אכלתי, כמה
זמן לא ראיתי אותו.
הוא.
הסיבה לצעידה הממושכת שלי.
מקום היעד שלי.
הנקודה הסופית.
ממשיכה לצעוד, מגבירה את הקצב למרות העייפות.
צעד ועוד צעד ועוד צעד.
מנסה לספור את צעדיי. מגיעה ל-20 ושוקעת במחשבות.
איבדתי את הספירה ואני נאלצת לוותר על הרעיון.
חולפת לה שעה, ועוד שעה, השמש כבר מזמן שקעה.
כוכבים ראשונים מתחילים לנצנץ בשמי הקטיפה האין-סופיים.
מרוב מחשבות לא הקפדתי לספור צעדים, או לראות לאן אני הולכת.
את המפות איבדתי מזמן, אני לא צריכה אותן, יש לי את המפה הכי
טובה.
יש לי את הלב שלי, הלב שמדריך אותי לאן ללכת.
מגיעה להר גבוה, עולה עד למעלה, למקום בו כמעט אפשר לגעת
בכוכבים. הרוח הקרירה נושבת על פניי ושיערי מתנופף קלות.
מרימה את מבטי לאופק.
ים. כמה שקט הים הזה.
הדממה כואבת באוזניים, הדממה מכאיבה ללב.
משפילה את מבטי ומתכופפת.
הנה הוא, אהובי היחיד, היחיד שהצלחתי לאהוב.
אבל למה, אלוהים, למה הוא קבור באדמה?
כבר אין מי שיחבק אותי.
כבר אין מי שיחמם אותי כשקר.
כבר אין סיבה לחיות.
אני מביטה על הקבר, מנסה לדמיין את פני המלאך שלי.
דמעות קטנות זולגות במורד לחיי.
מרימה את ראשי, נושמת את אוויר הים הצלול.
לוקחת שני צעדים, מתקרבת אל ראש ההר.
קופצת.
ועכשיו הכל שחור.