"כמה שקלים עבור הדובשניות?", שאלה הילדה המלאכית. "10 שקלים
חדשים", ענה לה המוכר הזקן והחביב.
מרינה הייתה בדילמה קשה - האם לקנות את הדובשניות המתוקות
שעולות 10 שקלים גדולים? או שמא עליה לקנות שתי חבילות קטנות
של שעועית ירוקה? היא חשבה וחשבה עד אשר הגיעה להחלטה אמיצה -
'אקנה לעצמי חבילת שעועית ירוקה אחת, ובשארית כספי, אקנה לי
בצל קטן לקינוח'.
מרינה הייתה מאוד מרוצה מעצמה - היא הצליחה לפתור את הבעיה
הקשה, וללא עזרת אדם מבוגר.

מרינה הקטנה הייתה בת 13 ומוצאה היה רוסי. היא הייתה רזה מאוד
ועורה היה לבן כשלג. שערה היה זהוב ומתולתל קלות. עיניה היו
בצבע שחור חזק ביותר - אך היו הם מלוות בתמימות טהורה שכזו.
אפה היה קטנטן ושפתיה היו דקות. ידיה היו שמוטות כלפי מטה,
ורגליה היו עייפות.

מרינה הקטנה לא למדה בבית ספר - הם אמרו שהיא לא מספיק חכמה
ושאין לה כישורים בסיסיים בכדי ללמוד במקום שכזה. הדבר הפריע
מאוד לילדה הענוגה - היה לה ביטחון עצמי נמוך גם ככה, והעניין
הזה בכלל הוריד לה את הביטחון העצמי לקרשים. אמא של מרינה -
אולגה, כמו אביה המתעלל יורי - לא תמכו בה בכלל ועשו יד אחת עם
המורים הרשעים נגדה. הם לא אמרו לה שהיא בחורה מיוחדת ושאין זה
רע להיות שונה מאחרים. הם לא אמרו לה שזה שלא קיבלו אותה לבית
הספר זה לא סוף העולם וזה לא אומר שהיא פחות טובה מכל ילדה
אחרת. להפך - הם גערו בה ואמרו שהיא ילדה רעה וטיפשה, הם אמרו
שהיא לא יוצלחת וכנראה שבאחד הלילות בזמן שהם ישנו - בא גנב
ולקח את בתם האמיתית ושם את מרינה במקומה. הם הוסיפו וטענו,
שכנראה ההורים האמיתיים שלה הריחו עליה כבר משהייתה קטנה, שהיא
ממזרה מוזרה ולא יוצלחת - לכן עשו ההורים האחרים את ההחלפה
ותקעו אותם איתה.

מרינה הקטנה הייתה בכל פעם מחדש לפני השינה, יושבת לה על המיטה
העלובה שלה - ובוכה. לא בוכה סתם בכי שאנחנו רגילים לראותו
מידי יום ביומו - בכי שמעיד על צער קטן בשלב ונקודה מסוימים
בחיים. הבכי של מרינה היה בכי נוראי - היה זה בכי שנבע מכעס,
ייאוש, כאב, מרה שחורה ורצון עז למות. כאשר עיניה השחורות היו
מבכות ודמעות היו זולגות מהן - היה זה מראה כה עצוב וכה
עוצמתי, עד כי יכל להעביר אדם מדעתו. הילדה הייתה כה מסכנה וכה
אומללה. הירח היה מסתכל עליה בלילות הקרירים, מאזין לקול
יללותיה ומזיל דמעה רכה בעצמו - דמעה של צער על הילדה טובת
הלב, הילדה שהחיים התאכזרו אליה בצורה שלא תאמן.

למרינה הקטנה עברו מחשבות בראש. אלו לא היו מחשבות על גלידה.
בכלל לא. הן גם לא היו מחשבות על סוסים יפים דוהרים בעוז
ובגאוות מנצחים הישר לקו הסיום. כלל וכלל לא. הן לא היו על
דברים שמחים ועליזים - כפי שהייתם מצפים מילדה רגילה בת 13 עם
חיים תקינים. מחשבותיה היו על רצח - רצח של הילדה שהכי שנאה
בכל העיר, בכל הארץ, בכל העולם, בכל כדור הארץ הזה ובכל
הגלקסיה - אלו היו מחשבות על רצח של עצמה. בכל פעם מחדש, היא
הייתה מדמיינת את עצמה משחררת את נפשה הפצועה לחופשי.
היה זה מוות בתליה. היא ראתה בדמיונה איך הכל אמור להתרחש.
ביום של הרצח, היא תלך לאסם של דוד ג'ניה - היא תאמר שהיא בסך
הכל רוצה להשתכשך בקש הנעים, ותגנוב משם את החבל. כשתחזור
הביתה תחביא אותו בחדרה. כשהלילה ירד וכולם ילכו לישון, היא
תהיה עדיין ערה. היא תיקח מהמטבח כיסא קטן ותניח בחצר - ליד
העץ העבה. היא תאחוז בחבל, תצא עימו אל החצר, תעלה על הכיסא
ותניח אותו בצורה יפה על הענף. היא תענוד את מחרוזת החבל שכל
כך נראית מתאימה על צווארה. אחרי שהכל מוכן - כל שנותר לעשות
הוא לתת בעיטה קטנה לכיסא והכל נפטר...
מכתב היא לא תשאיר להוריה - למה לתת להם את הסיפוק הזה?.

בכל פעם שהייתה מסיימת להעביר את כל תהליך הרצח עד סופו
בדמיונה, היא הייתה מתמלאת בהרגשה של רוגע, סיפוק ואושר עילאי.
פתאום הכל היה וורוד, הכל היה שקט ונגמרו כל הדאגות והצער.
חיוך רחב היה עולה ברגעים אלו על שפתיה הדקות - רגעים קטנים של
אושר שנדיר לראותם אצלה.