New Stage - Go To Main Page

יועד עד
/
סקביאס

כשג'וני קם בבוקר, זה היה יום רגיל. הוא לא הצליח להרגיש את
השוני באוויר, אבל בואו רק נגיד שאפילו הציפורים לא צייצו כבכל
יום. אטימות המערה בלעה אותו לתוכה.
הוא התעורר, ניער את שמיכת הסקביאס שלו, ולא יכול היה שלא
לתהות מדוע "הם" מאמינים בלב שלם כי משמיכת הצמר הגס הזו
יכולות לבוא תולעים ומחלות. הרי רק המחשבה על כך מעוררת גיחוך.
והרי "הם" אמורים להיות הנאורים יותר. לאחר הרהור ממושך בדבר
עלתה במוחו מחשבה מליצית לגבי גיוס שמיכות הסקביאס למאבק.
שימוש שכלתני בשמיכות הסקביאס להגעלת האויב היה מניב לדעתו,
הטרופה, יותר פירות מאשר תולעים . הוא המשיל במוחו את הסקביאס
לקריפטונייט של סופרמן והמשיך לתהות כמה שמיכות יידרשו על מנת
להקים גדר מסקביאס.
הוא שטף את הפנים. המים הקפיאו את פניו וצינת הבוקר גרמה לו
לתחושה של נימול באזור הלחיים. הוא יצא החוצה מהמערה והתחיל
לקושש עצים. 15 קטנות לאחר מכן האש בערה והקומקום ניצב מעל
מרכז הלהבות. ג'וני הדליק לעצמו "מפיג שעמום" וחיכה בסבלנות
לרתיחה של הקפה. זה מוזר, הוא חשב לעצמו, אצל"הם" יש מכל טוב,
אבל לנו, לחבר'ה, נשארו הסמים הטובים. הוא נזכר ביאן , בן דודו
מן הצד השני, שהתגאה במסע הכזבים שלו במזרח. הבן אדם מוריד 5
ראשים בשעה אבל אין לו מושג עדיין מה זאת סטלה אמיתית וטובה.
"הם" אוהבים להשלות את עצמם. אולי ככה זה כשיש ארגון וסדר.
ג'וני שתה את הקפה והתיישב בפתח המערה. בהתחלה היה קשה לו עם
השעמום אך לאחרונה התחיל להתרגל לעניין, הוא אפילו מצא בו הנאה
מסוימת. כיוון שידע שהסוף בפתח הוא מצא בכל רגע משהו מעניין,
עולם ומלואו.
לא היה לו שעון, אך כשהשמש הייתה גבוהה מעליו, וקרניה הראשונות
החלו לחדור אל תוך המערה, עלה אליו צ'ארלי מהוואדי.  
יש מעט מאד חבר'ה שעוד אפשר לסמוך עליהם היום, "הם" השיגו את
כולם. "צ'ארלי הוא בסדר" חשב לעצמו. הוא לא יביא את הסוף. הסוף
יבוא לבד.
"אהלן". צ'ארלי עוד היה רחוק כ-20 צעדים מג'וני, אך הוא לא
צעק, הוא דיבר בשקט, כאילו אל עצמו. כשהגיע הם התחבקו.
"מה שלומך?" צ'ארלי שאל בנימה רצינית.
"חשמל" ג'וני שמר על ציניות.
"מה?, מה זאת אומרת חשמל?, זה הדיבור החדש פה בג'בלאות?"
"לא, זה מה שהכי חסר כאן".
"יכול להיות יותר גרוע" ניחם צ'ארלי.
"נכון. תשתה משהו?"
"יש קולה?"
"לא. קפה או מים."
"אז קפה, הבאתי לך גם חבילה חדשה. של עלית כמו שאתה אוהב"
"יצאת צדיק, בדיוק היום שמתי לב שעומד להיגמר לי"
ג'וני התקין את הקומקום מחדש מעל האש.
"מה אתה מספר?" ג'וני התעניין.
"וואללה. לא הרבה. זוכר את סילבי? השחורדינית מבית ספר?"
"זאת הכוסית השעירה?"
"כן, והיא לא שעירה..."
"יש לה שפם אחי, אם זאת לא בחורה שעירה אז אני לא יודע מה זאת
בחורה שעירה"
"זה לא שפם, זו יותר פלומת אפרסק" קבע צ'ארלי בפאטישיות.
"אתה בן אדם חולה"
"בכל מקרה היא מתחתנת."
"וואללה, הגיע הזמן. עם מי?".
"חבר שלך, ויני".
"בן זונה, חתיכת חרא. שייקח את אשתו השעירה ויעברו אלי"הם".
איפה שהם שייכים".
"זהו אז הם שאלו איפה אתה, רצו להזמין אותך לחתונה."
"מה אמרת להם?" שאל ג'וני. על פניו ארשת פנים מודאגת, כמעט
מבוהלת.
"אמרתי להם במערה שאחרי הוואדי השלישי"
"יופי מצחיקול...מה באמת אמרת להם?" ג'וני שמר על רצינות.
"אמרתי להם שברחת לפני שבועיים לחוף, לגור אצל סבא שלך".
"אמרת להם שברחתי? ככה הצגת את זה?" ג'וני נרגע קצת.
"מה רצית שאני יגיד להם?, שנסעת לטייל? למצוא את עצמך?. הרי הם
יודעים טוב מאד מה עשית ושאתה מתחבא מ"הם"."
"טוב האמת היא שאתה צודק. אולי ככה זה גם יטעה את "הם"."
"נקווה. מה אצלך, איך אתה מסתדר פה?. אני רואה שעשית קצת
נקיון." צ'ארלי הפגין אבחנה סניטרית חדה.
"כן אתה יודע, פסח".
צ'ארלי וג'וני צחקו. צ'ארלי קם והוציא מכיס הג'ינס נייר מקופל.
בתוכו היתה ערמת גראס מעורבבת  בטבק של סיגריות. קטנה לאחר מכן
הג'וינט היה מגולגל, מודלק ובעיצומו של מאמץ ראשוני להפיג את
שעמומם של שני האחים.
"אחח..." ג'וני נאנח. "דבר אחד בטוח, קפה "הם" יודעים לעשות".

"אם זה מה שעושה לך את זה, אני עדיין מעדיף את התה של אמא" אמר
צ'ארלי, ושקע בנוסטלגיה.
"מה שלומה?"
"סבבה. היא כבר ישנה בלילות"
"טוב לשמוע, ואבא?"
"לא מדבר איתי"
"בגללי?"
"בעיקר"
"אני מצטער." ג'וני התנצל ודמעה חנקה את אישונו.
"זה בסדר בסוף הכול יסתדר"
"כן והסוף קרוב. אני מרגיש את זה"
"אל תדבר ככה" עכשיו אישוניו של צ'ארלי התחילו להיחנק.  
ג'וני וצ'ארלי ישבו בשקט כמה דקות. נדמה היה לצ'ארלי כי מביקור
לביקור ג'וני הולך ומתכנס בתוך עצמו. כאילו שחברת אנשים אחרים
מפריעה לו לאחר זמן קצר. הוא חשש שג'וני מפתח אוטיזם אך לא ידע
האם הדבר אפשרי.
"הבאת משהו לאכול?" ג'וני הפתיע בשאלה.
"אה..כן,כן הבאתי"
צ'ארלי הוציא מהשקית השחורה 4 פיתות, זיתים שחורים וגבינת
סימפוניה 9% שומן בטעם ירקות גינה ושום.
"ארוחת פועלים ארגנת לנו פה" הלין ג'וני בציניות.
"נראה לי עדיף מלחיות על קפה וגנג'ה".
הם אכלו.
"עוד קפה?"
"לא עזוב אמא תתחיל לשאול את עצמה איפה אני" אמר צ'ארלי, קם
וניער את מכנסיו מהאבק .
"טוב"
"יאללה אני זז." הכריז צ'ארלי "אני אבוא מחר"
"אתה יודע אתה לא חייב לבוא כל יום. אני יודע ש.." ג'וני
שיקר.
"עזוב שטויות"
"טוב, אז נתראה?" ג'וני שיקר, שוב.
"יאללה"
"סאלאמאת"
ג'וני מצא את עצמו שוב לבד. השמש כבר התחילה לרדת. הוא העריך
כי השעה בין שלוש לארבע אחה"צ.
הוא הכין לעצמו עוד כוס קפה ושקע במחשבות.
הוא חשב על צ'ארלי. והאם באמת הוא יכול לסמוך עליו כמו שהוא
סומך. הוא אוהב את צ'ארלי בכל מעודו אך צ'ארלי צעיר. הוא ילד
מבולבל ו"הם" עלולים לנצל זאת. הוא החליט לדבר למחרת עם צ'ארלי
על כל הנושא הזה של המחבוא והירידה למחתרת. להסביר לו את
החשיבות של העניין בפעם המי יודע כמה. הוא חשב על הקפה של עלית
ושאל את עצמו איך מפעל תעשייתי יכול לייצר קפה כל כך טוב. ועוד
מפעל של"הם". הוא חשב על המערה שלו ובילה לפחות שעה בבהייה
ממושכת בזיזי הסלע שליד המזרון שלו. נטיפי האבן שמעליו הקסימו
אותו. הוא הבין כי הם מה שגרם לו למקם את המזרון בצד הזה של
המערה. למרות שמבחינת תורת הפאנג שווי, לפיה עיצב את מעורתו,
זה לא נראה לו כדבר נכון לעשות. הוא ממש הרגיש את האנרגיה
נחסמת שם. והוא חשב על סילביה. סילביה המתוקה שכל כך אהב לאהוב
בתקופת בית הספר. הוא שאל את עצמו למה התעקש עם צ'ארלי על
השעירות שלה למרות שכשחשב על זה לבד לא הצליח למצוא בה שום
פגם. הוא הניח שזה הפחד שלו מבנות המין החזק שהעיב על שיפוטו.
תמיד חשש להתחיל עם בנות ומצא לעצמו תירוצים שונים ומשונים
לזה. גם כשהבין כי הוא מתרץ לעצמו את מעשיו בצורה מגוחכת
והשלים עם עובדת בטחונו העצמי הנמוך הרגיש כי זהו עוד תירוץ
נוסף ולא מספק.
לאחר סדרת תהיות זו חש ג'וני בעייפות מסוימת.זה די מוזר בהתחשב
בכמויות הקפה שהתרגל לשתות שהוא עוד מצליח לישון. "כנראה אני
מתחמק ממשהו" חשב לעצמו. ג'וני עצם את עיניו ולאט לאט נרדם.

ריטרוט מנוע בינוני זרק את ג'וני מעולם של הזיה חזרה לעולם של
מציאות מעוותת. הלילה היה שחור וג'וני לא הצליח להבין מה מקור
הרעש.
"זה לא הרעש של מנוע טרקטור כמו שיש לפלחים. זה רעש חלש יותר"
חשב לעצמו.
ג'וני קם לאיטו מדדה לכיוון פתח המערה. הוא לא ראה כלום ממה
שקורה בחוץ. אפילו הירח לא היה בעדו.
ג'וני נשאר עוד כמה דקות מחוץ למערה.
כש"הם" באו הוא לא התנגד. "הם" אפילו לא דרכו את הנשק, הוא
פשוט התלווה אליהם מרצונו. כנראה שלהפיג שעמום היא משימה קשה
יותר משחשב. ג'וני נכנס לרכב של"הם", טרנזיט לבנה. הוא הבין
עתה מנין הגיע הרעש, זה היה הרעש של הסוף.
ג'וני עלה לרכב ונרדם תוך כמה שניות.
הוא לא דאג. הוא ידע כי במקום אליו הוא הולך מחכות לו המון
שמיכות סקביאס.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 3/5/04 11:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יועד עד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה