קצת גמלונית, מבנה מוצק ופה רחב. "אם תבוא אלי בערב, אני אביא
לך הפתעה. אני מבטיחה שלא תצטער". מבטיחה? "אני אהיה שם". והיא
יוצאת בנעליי ספורט, מסטיק מרוח על הסוליה הימנית. אני נשאר
לשבת, ממש עוד דקותיים, רק לסיים את הקפה ומסתבר לי שכבר שבע
לקראת לילה. חוטף את העיתון, זורק כמה מטבעות ומתניע. מסתער על
האמבטיה. מתגלח במהירות, שניה לפני שהחתכים הקטנים מתחילים
לדממם, יש טלפון. לא. לא כא, בקו השני. רץ יחף עוד מטר. "הלו"
אני עונה מתנשף במקצת. "נו?" היא נוהמת מצדו השני. "מה נו?" מה
נו?. "מתי אתה בא כבר?" "טוב רגע, מה הלחץ?" מנתק. כעבור שבע
עשרה דקות אני מתחת לדירה החשוכה, בחדר המדרגות, מצלצל בדלת,
והיא קוראת מי זה, אני לא עונה אז היא צועקת שאני אכנס כבר
ומוסיפה: "מטומטם".
היא במעיל פרווה ולא קר לי.
על התנור, יושבת  ומחייכת.
"מה?" מתממת. "מה..." לא אמרתי כלום. "זה דולק?" אני חייב
לשאול. "כן אני מחממת את התחת, אתה מוזמן להצטרף". לא בוער לי
כל כך, אבל היא מסמנת לי לשבת לצידה. אז אני מרביץ ניתור ונוחת
בחמימות ירך ליד ירך. "מה אין פרחים?" היא מקמטת גבות. "גם לא
יין ושוקולד". "אבל למה?" "מה ההפתעה קודם אחר כך נראה בקשר
למתנות הקטנות שלך". במה היא כבר יכולה להפתיע? "לא מגלה, תראה
בעצמך". משחק ניחושים. אני אוהב כאלו. חם קר. תופסת. הכל. היא
מגלגלת עניים ונאנחת. "מה יש?" למה היא לא מרוצה אף פעם?
"רציתי שוקולד, זה מה יש" ומעיפה לי מצלצלת ישר ללחי עם שריטה
באף, מהציפורניים הארוכות שלה, משוכות בירוק זרחני, טועם
לצלליות עינייה.
עכשיו אני לא בטוח עם היא התכוונה לשריטה או שיצא לה מההתלהבות
וזה בטעות, רק בגלל שהיום עשתה ציפורניים. אם היא כן התכוונה
זה מוגזם, כי זה ישאיר סימן לפחות ארבעה ימים. "בהמה-סוסה!"
אני צועק לה. "זה בגלל הפה הרחב?" היא עוד שואלת. היא עוד
שואלת? "אלא מה?" ברור בגלל הפה הזה. מה זה בכלל? מאיפה היא
מביאה אותו? "זה לא פייר." נעלבה. "דווקא כן. לא היית צריכה
לשרוט אותי." אני משפשף את הלחי. "ואם אני אגיד שלא התכוונתי."
"אז אני אגיד שקרנית" "אז תצדוק. וכן יש כזו מילה". "עזבי רגע
את המילה. זה היה בכוונה!". "נכון. בטח ישאר לך סימן שלושה
ימים". "יותר..."
אני קם והולך. "לאן?" "להביא שוקולד" "בשבילי?" "בשבילך" "בלי
דובדבנים או בולשיט אחר אה?" "בלי".
איפה אני אמצע שוקולד?
יורד לרחוב. יש בפיצוציה , בפינה, "טורטית" אם ככה קוראים לזה.
עטיפה ירוקה נוצצת. "תביא שבע". אני קורא אל המוכר הישנוני.
ארבע לי ושלוש לה. "כל אחת חמישה שקלים" היא מחוייך. התעורר
פתאום. "באמת? זה כבר שנים על המדף. אני נותן לך שבע שקלים
לכולם." "שמונה!" "קח" ואני שם לו שמונה שקלים עגולים ואחד (גם
עגול) שווה יותר, עם ציור באחד הצדדים. באסה שדווקא אותו יצא
לי לשלוף מהכיס. אהבתי אותו... "לילה טוב" הוא צועק אחרי. "כן,
כן".
אני חוזר והיא על הכרית הורודה הגדולה, שעל השטיח הפרוותי
המעוך, עם כתם השוקו בקצה, שהורס את הלבן הבוהק שלו. שמה גם
סוודר עם המעיל פרווה שלה. שרוטה כזאת...
דלת התנור פתוחה לרווחה והיא מכניסה ראש נושמת ויוצאת אדומה
מתמיד. "הבאתי שוקולד". "סוף סוף" היא כבר ממש אדומה.
"נו רוצה?"
"כן" היא בולעת את הוופל המצופה ודורשת עוד.