כשנכנסתי לחדר הוא כבר בכה.
"מה קרה לב?", שאלתי בעדינות, מניח את התיק על הכיסא שהיה ליד
הדלת.
בחור רגיש, לב. כבר כמה שנים שהוא מתחיל לבכות פתאום באמצע
היום, לפעמים בלי סיבה נראית לעין. לפעמים הבכי שלו הוא סתם
בכי דומם, עצוב ושקט, אבל כבר קרה שהוא הגיע לדרגות של הוריקן.
למזלי כבר הייתי למוד ניסיון במקרי הבכי שלו וידעתי איך צריך
לטפל בו במקרים כאלו.
לב לא ענה, רק המשיך לבכות בדממה, יושב על הרצפה וגבו נשען על
הקיר. דמעותיו יורדות על הלחיים האדומות.

נאנחתי בתוכי. נורא רציתי אחר-צהרים רגוע, שקט, שאוכל להתכונן
כמו שצריך למשחק של חיפה היום. לא היה לי כוח להתחיל לטפל
ביצור שעוד לא התבגר מספיק כדי להתגבר על כל שבר קטן שיש לו.
אבל כאן, ידעתי, צריך סבלנות, אחרת גם את חיפה אני לא אוכל
לראות, שלא להזכיר מה שיישאר מהחדר בסוף ההתקף.

ניגשתי אליו, התכופפתי כך שפני היו מול פניו והנחתי יד על כתפו
"די, לב, די, בוא ספר לי מה קרה", ניסיתי להרגיע אותו. במקום
לענות הוא הליט את פניו בידיו והגביר את הבכי, הדמעות זולגות
ללא מעצור. יופי, אמרתי לעצמי, אתה מתקדם נהדר, עוד רגע ונהר
סואץ קופץ פה לביקור.
"מספיק, לב" ניסיתי שוב את מזלי "זה לא יעזור, תגיד מה קרה
ונראה מה עושים". פנייה להגיון, אצל רוב הבנים זה עובד, אבל לא
הפעם. "מה זה?" שיניתי בזריזות טקטיקה "היה פיגוע? מישהו חולה?
בחורה?" לשמע המילה האחרונה נפלטה מפיו יפחה והוא עשה 'כן' קטן
עם הראש. ניחוש שלישי, מגיע לי גלידה לא? אבל לב רק הלך והתחמם
ועכשיו נוספו לדמעות גם קולות נוספים שהשתחררו כנראה אחרי
היפחה האחרונה. "כולה בחורה" המשכתי בקול מנחם, "אתה יודע איך
הן, בנות, כולן אותו חרא, ותמיד יש ממנו עוד" ליטפתי את כתפו,
מנסה להרגיע אותו, אבל לשווא. לב לא עצר באדום, והמשיך להשתפך
על הרצפה.

קיללתי בפנים. ככה אין סיכוי שאני אראה את המשחק ובלעדי הם
יפסידו בטוח, אני חייב איכשהו להרגיע אותו. "חכה שנייה, אני
אביא לך מים" אמרתי וקמתי לכיוון החדר השני, כאילו שהוא התכוון
ללכת לאן שהוא. נכנסתי לחדר השני, לקחתי כוס וניגשתי לברז
כשלפתע ראיתי את זה, מונח מתחת לשולחן, שבור לשניים. הרמתי
אותו, מתעלם מהכוס שהתנפצה על הרצפה, לא מאמין למראה עיניי,
מסרב לקלוט. לרגע אחד לא הרגשתי כלום, פשוט כלום, רק הבטתי
בשני החצאים האחוזים בידיי ואז גל של פחד שטף אותי ואתו קור
נורא. בבת אחת נפל האסימון והבנתי למה לב בוכה בחדר השני, למה
אני לא מצליח לנחם אותו, אבל באותו רגע גם לא היה אכפת לי.
"לא, זה לא קורה, לא יכול להיות, לא קורה לי, זה לא הגיוני, לא
שוב" מלמלתי לעצמי בעודי חוזר לחדר בו בכה לב, ראשו בין ידיו.

"לב" לחשתי, "מה זה?" מרים את שני החצאים השבורים באוויר כדי
שיראה. הוא נתן בי מבט אחד והשתטח כולו על הרצפה, ידיו אוחזות
את ברכיו, מחבקות אותן לחזהו. בכיו כבר הפך לסערה של ממש, כמו
בימים הטובים, משפריץ מים ב-360 מעלות. '8 בסולם לב' הייתי
קורא לזה בחיבה, אבל עכשיו בקושי שמעתי אותו. האוזניים שלי לא
שמעו כלום, רק את הדם ההולם בתוך הראש. בום בום בום.

"לב" חזרתי, "מה זה" אפילו כוח לקמט את המשפט בסוף השאלה לא
היה לי. קולי, שהיה קודם שקט ורגוע היה עכשיו שקט מרוב קור.
לב יבב פעם נוספת והכל התנפץ.
קול היבבה שלו כאילו חדר סוף סוף את עור התוף שלי, נקלט במוח
והכל חזר בבת אחת. לפני שנייה לא הרגשתי כלום ועכשיו התפלאתי
איך אני לא מתפוצץ. כעס עצום תפס את מקום הריקנות, כעס שהיה
חייב להשתחרר ומצא פורקן בדמות השרועה על הרצפה.
תוך שנייה הייתי לידו, מוריד לו בעיטות לברך, לצלעות, לפנים.
הולם בו באגרופיי בכל הכוח שיכולתי, לא חשוב איך ואיפה, העיקר
להכות וכמה שיותר. צורח "שברת את זה! שברת את זה! עד שמצאתי את
זה! חתיכת מטומטם, ילד חסר שכל שכמוך! עד שהיה לי חלום כזה
היית חייב לשבור אותו! מי ברא אותך בכלל! החלום הכי טוב שהיה
לי ואתה בא ושובר לי אותו!". דקות שלמות צרחתי עליו, הכיתי בו
מכות רצח, לא חס עליו לשנייה. לא ראיתי בעיניים, לא את לב, לא
אותה, לא את החלום, כל כך רע הרגשתי. בסוף תש כוחי ונעמדתי
מתנשף, מסתכל עליו מייבב לרגלי מקופל מכאב או מצער, לא ידעתי
ולא היה אכפת לי. כל הכעס הנורא שהיה לי התחלף בזעם רצחני,
מסוכן לא פחות. "על זה, לב" נשבעתי, "אני אהרוג אותך. הפעם,
אתה מת" קולי היה שוב שקט, מלא בדמעות שנקוו על מיתרי הקול.
מזמן לא הרגשתי ככה.

עליתי לעליה הראשונה, ניגשתי לשידה והוצאתי את המגירה התחתונה,
מעיף את כל הבגדים שהיו מקופלים בה. בלי לחשוב שלחתי יד עמוק
פנימה ושלפתי את הm16 הישן והטוב שלי. בשני צעדים מהירים הגעתי
למיטה ומתחת למזרן שלפתי מחסנית אחת. הכנסתי, דרכתי, כיוונתי
לחלון ונקרתי. קול הירייה, כמו ההתנפצות של החלון, היו בהחלט
משביעי רצון. מלמטה שמעתי אותו קם ומועד בחדר, אבל זה לא עניין
אותי. הגעתי למדרגות, ואז, במחשבה שנייה הסתובבתי ושלפתי מתחת
למיטה עוד מחסנית. רק ליתר ביטחון שאולי 30 כדורים לא יספקו את
רגש הנקם שמפעם בי.

כשירדתי למטה הוא כבר לא היה שם, נכנס לעליה השנייה המניאק.
ניגשתי במהירות וסובבתי את הידית - נעול. שוב מקים חומה סביב
עצמו, כמו בכל פעם שהוא נפגע, מעדיף להתחבאות רק לא להיפגע שוב
הלב הזה. צחוק מטורף החל לעלות במעלה הגרון שלי.
"צא משם, לב" צעקתי, "בסוף תהיה חייב לצאת, אין לך לאן לברוח,
ואני כאן מחכה לך" צוחק בטירוף, שחררתי צרור ראשון על הדלת, רק
כדי להמחיש את הכוונה, למרות שידעתי שזה לא יעזור. "אני אדאג
שלעולם לא תוכל להכאיב לי יותר לב, לעולם". צחוק הטירוף התגבר
וריססתי את כל המחסנית על הדלת, שמאלה ימינה למטה למעלה.
כשטרטור הרובה נדם, נעלם גם הצחוק. "לעולם, אתה שומע, לעולם"
לחשתי, מיואש. החלפתי מחסנית.

עייף מהעבודה, מהמכות, מהיריות, העפתי את התיק מהכיסא
והתיישבתי מול הדלת. הרובה ביד אחת וסיגריה דולקת יש מאין ביד
השנייה. הזעם התחלף בייאוש שמילא כל חלל בי. איך הייתי כל כך
בטוח שמצאתי את החלום הנכון ועכשיו הוא שבור? איך הייתי כל כך
בטוח לגביה והכל נגמר ככה? איך כל כך רציתי לשמוח עם לב ועכשיו
הוא בוכה וגורם לי לבכות אתו? הדמעות, שעד עכשיו היו חסומות
החלו לצאת מהעיניים. האבל מילא את כולי. הנחתי את הסיגריה
והרובה בצד והרמתי את החלום ושיברו, מביט בהם בעיניים מצועפות.
אחרי שנייה גם הם נפלו מתוך הידיים שעלו לתפוס את הראש, והבכי
השתלט עליי. "כוס אמק, לב, איך עשית לי את זה" יבבתי בין
הדמעות, למרות שבפנים ידעתי שזו לא הייתה אשמתו אלא אשמתי. פתי
שכמוני, הוא רק קפץ על ההזדמנות שנראתה כל כך מבטיחה. זה פשוט
היה החלום הלא נכון, הבחורה הלא נכונה, ואני נפלתי בזה כמו
טיפש, כמו ילד.
בסוף כמו תמיד הוא יצא משם, זהיר אבל מוכן לנסות שוב, ואחרי
שנסיים לבכות אולי עוד ננסה. אני לא אוכל להרוג אותו למרות
שלפעמים אני ממש רוצה. פשוט אי אפשר לחיות בלעדיו, הלב שלי.





מוקדש למיה.