ביום שעזבת אותי הים היה יפה כל כך. שילוב מקסים של טורקיז,
אינדיגו ותכלת קסום צרב לי בעיניים. זו שוב המליחות הזאת
שפושטת לה... מטיילת בצורה של טיפה בתוואי ברור על הלחי שלי.
טיילתי ביפו העתיקה, וצפיתי אל עבר הטיילת של תל אביב, מנסה
לקלוט את המטוס שלך בשמיים- השמיים שלי, שכל כך אהבתי פעם,
שהפכו בשנייה אחת למקום כל כך מרוחק ממני. והמקום הזה שנסעת
אליו, שהייתי מקנאה בכל אחד שנוסע לשם, ושהתקוות הגדולות שלי
כיוונו אותי אליו- המקום הזה נהפך למקום שבכל פעם שהזכירו
אותו, הלב שלי נצבט. לא מקנאה... מכאב. וכששמעתי את השיר שלנו
באוטו, העברתי מיד תחנה. לא יכולתי לסבול אותו ברגע ההוא,
ויותר מהכל פחדתי שהוא שוב יציף לי את העיניים... לא רוצה
לבכות שוב...

פעם שמעתי מישהו אומר שכולם מחכים למשהו שלא ישוב עוד.

אני יודעת שתחזור. אבל אני גם מפחדת שהכל יהיה שונה... שתחזור
ותהיה אחר, לא אותו ג'ינג'י שלי שאני מכירה ואוהבת... אני
מפחדת שתשכח איך היה לנו פעם, לפני שכל הנסיעה הזאת עמדה על
הפרק, לפני שיחות הטלפון המפגרות של אמצע הלילה, כי "לא היה
זמן אחר", כי רק עכשיו חזרת הביתה. ואז העצבים האלה, שנגררים
מעייפות של יום קשה של שנינו.
אני מפחדת שתשכח איך שהינו פעם, שנסענו באמצע הלילה עם חברים
לים, ונשארנו על החוף כשרוח חורפית חזקה נשבה עלינו והעיפה לנו
כל כך הרבה חול לעיניים, שלא יכולנו לפקוח אותן. איך שהינו
פעם, שנשארנו ערים כמעט כל הלילה, לא נרדמים עד 4 בבוקר. איך
שהינו פעם, שישבנו בקור חודר עצמות על מקלט, והסתכלנו על
השקיעה, והיה טוב כל כך... או איך שהינו פעם - שהתנשקנו רק כדי
לטעום שפתון, ומשם התגלגלנו ל"עד היום"...
את כל זה אני מפחדת שתשכח... שתחזור לי שונה... שמח לראות
אותי, אבל בכל זאת - פחות שמח מהפעם האחרונה שראית אותי יורדת
מהרכבת...

ואני לא רוצה את זה, כי טוב לי ככה, טוב לי עכשיו... אבל משום
מה יש לי הרגשה, שאפילו שזאת הייתה בסך הכל נסיעה, טיול קטן,
שהכל יהיה לי שונה וזר.

ואתה יודע מה הכי עצוב לי? זה שאני יודעת שייקח לי זמן להתרגל
אליך ולריח שלך מחדש...