פטרוסמוס ישב ליד מעקה מעגן הסירות הנמוך, רגליו משוכלות, הוא
ישב לבד, בקצה המזח הישן והצר.
בידו השזופה החזיק בחוזקה חכה כפופה, מנסה לדוג בעזרתה, לידו
מונח היה הדלי הירוק, לתוכו הוא מכניס את אשר העלתה חכתו. מדי
פעם הוא מעלה את החכה, מאוכזב מחוסר ההצלחה, נוטל שוב פיסה
קטנה מהעיסה הדביקה הדלה שהייתה מונחת לשמאלו, מצמידה על הקרס
המפותל משליך שוב את החכה למים וממתין בסבלנות ארוכה.

הוא מדבר אל הדגים בלבו, בטוח שהם שומעים אותו, הוא רוצה לצעוק
להם שישמעו, היה לו כל כך הרבה דברים לספר להם, אבל הדגים היו
דגים, הם לא שמעו. בסתר לבו הוא היה ממש מתחנן לפעמים, רוצה
כבר לחבוק בחיקו דג רטוב מפרפר. כל כך רוצה.

פתאים הדגים האלו, בשביל קצת אוכל הנזרק להם הם מאבדים את
חייהם, הוא לא הבין אותם, אבל אהב אותם למרות חסרונותיהם.
לפעמים הוא היה רוצה לקפוץ אל המים העמוקים, לצלול במעמקי הים
לשחות יחד עם הדגים, להיות אחד מהם, לשתוק כמותם. הוא יזהיר
אותם מרשתות הדייגים ומהחכות המוטלות לכל אורך החוף, ממתינות
להם לצוד אותם, הוא ישחה בינם וילמד אותם איך לחמוק בזהירות.
והם, הם ילמדו אותו איך לשתוק ולדבר כאחד.

אבל הוא לא ישרוד שם בעומק, קר שם. והוא, סתם נער יווני קטן,
הזקוק לחמצן וחום.

פטרוסמוס אהב אותם, את הדגים, ועטף אותם בשתיקתו האוהבת.
הוא יושב כאן כל ערב בשעת השקיעה, מביט בגווני הרקיע המסמיקים
בעת שקיעת השמש, האודם הזהבהב שצובע את השמים, מוקסם כולו.
הוא ידע שזאת השעה לדייג, והוא המתין להם, לחברים שלו, בסבלנות
ובשתיקה.

הוא העלה בזהירות את החכה המתנדנדת, דג קטן מפרפר בראשה, הוציא
בזהירות את הקרס מלשונו הזעירה, מלטף אותו קלות. הדג קיפץ
בזרועותיו, לפטרוסמוס היה נדמה שהוא שמח, אבל אולי הוא גם פחד.
פטרוסמוס הטילו בעדינות אל הדלי הירוק, מניח לו.

אחר כך הוא יצעד אל ביתו, בקתה קטנה בקצה כפר הדייגים, שם בנה
לעצמו בריכה קטנה, עשויה מטיט וחצץ, מלאה עד חציה במי ים והרבה
דגים. לשם מביא הוא מדי ערב את אשר העלה בחכתו.
פטרוסמוס מעולם לא דג למאכל, הוא אהב את הדגים, הדגים היו
חבריו והוא עטף אותם בהרבה אהבה ושתיקה.

אין לו חברים לפטרוסמוס, בודד. רק את הדגים הוא אוהב והם היו
כל חייו.
הבית קריר וריק, אביו יחזור רק בלילה מעבודתו כסבל בנמל בעיר
הסמוכה.
אימא מתה, כשהיה פטרוסמוס בן שנתיים חלתה אמו, לאחר חצי שנה
מתה מחולייה.

פטרוסמוס ידע שאבא עובד קשה. הכוח שלו היום לא כמו שהיה פעם.
איש גלמוד ומזקין, אנשים טובים היו נותנים לו מדי פעם לסחוב
חבילות קטנות, אולי ריחמו עליו.
הוא רצה תמיד לעזור לאבא, הוא צעיר וחזק, הוא יכול לסחוב הרבה,
הוא יביא לאבא אוכל, אבא לא יצטרך לעבוד קשה, אבל אבא לא
הסכים. הוא אמר שזה מסוכן בשבילו, פטרוסמוס לא יכול לבוא לבד
לנמל, יש שם מטענים גדולים מונפים בזרועות המנופים, צפירות
אזהרה מתריעות על קרבה למקום מסוכן, והוא, פטרוסמוס לא ישמע
אותם.
הוא ידע שאבא צודק, הדממה סיפרה לו על כך, פטרוסמוס היה חרש.

הוא היה שב מהחוף הקטן הסמוך אל ביתו לפנות ערב, ממתין לאביו,
ממתין עד שנרדם.
פטרוסמוס רצה לעזור לאבא, הוא לא יכל.

בחוץ, בחצר הקטנה הוא שתל צנוניות, חיכה להם שיצמחו, כל בוקר
הוא בודק שוב את העלים הקטנים הפורחים, את הניצנים החדשים, את
הירוק העז שהביא בשורשיו צנוניות סגלגלות קטנות. הוא יביא אותן
לאבא, ואולי הוא עצמו ימכור אותן בשוק, הם ירוויחו כמה פרוטות,
אולי.

בינתיים פטרוסמוס יושב כל יום ליד הבריכה הקטנה בבית, מביט
בדגים הנעים בשתיקה, מנופף להם בידיו, שח אליהם בליבו, מספר
להם את כל חוויותיו. חברים אמיתיים הם הדגים, חברים שבשתיקה.