קליינמן אף פעם לא התעניין באמת בשקיעה,הוא ניסה, באמת שניסה.
הוא אפילו ישב פעם ערב שלם לבד בים כמו שאיתי אמר שהוא נוהג
לעשות כשהוא מרגיש כבד עם היום יום וצריך לתת למוח קצת להיזרק
עם השקיעה,והיה נשמע קצת נדוש כשהוא היה מסביר איך "כשהשמש
נעלמת במים כאילו נעלמות כל הבעיות שלי ולא אכפת לי מכלום, חוץ
מהשקט והשלווה שממלאים אותי כנגד הנוף הנפלא הזה", אבל הוא לא
הצליח להבין מה כל כך מרגיע ומרחיק מהבעיות בלצפות בשמש נעלמת
בים.
קליינמן די התבייש בזה שהוא לא מבין ותמיד כשהם היו יושבים מול
הים ואיתי היה אומר "אחחח איזו שקיעה הא?" ומחייך אליו. הוא
היה מחייך בחזרה ושותק.
הוא גם לא הבין מה הקטע של איתיי עם המוזיקה הזאת ברקע, איתי
נורא אהב להאזין לנעימות צ'ילאאוט כאלו כשהוא היה צופה בשמש
נעלמת בים.
האמת היא שקליינמן גם קצת קינא באיתי ביכולת הזאת כי מלבד זאת
שהוא ידע להנות מלצפות בשקיעה, הוא גם ידע לגרום לאנשים אחרים
להנות איתו כשהוא צופה בשקיעה, חוץ מקליינמן, הוא אף פעם לא
הצליח להנות עם איתי, למרות שאיתיי לא התייאש ותמיד קרא לו
כשהוא נסע לים.
אבל זה תמיד היה אותו סיפור.
מגיעים לים, מרחיקים קצת את הכיסאות ברכב ומשעינים את המשענות,
אבל לא יותר מדי כי אז נרדמים, ואז איתיי היה מדליק את המערכת
עם הצ'ילאאוט, ולפעמים הם היו גם מעשנים קצת, כי איתי אומר שזה
משתלב טוב עם כל האווירה. ככה איתי גם היה כובש את רוב החברות
שלו.  אפילו קליינמן פעם לקח מישהי לים לראות את השקיעה, אבל
ברגע שהוא השעין לה את הכיסא וניסה להסביר לה כמו קליינמן איך
זה משתלב טוב עם המוזיקה והעשן, היא התרגזה ואמרה לו שהיא לא
זונה ושיחזיר אותה הביתה.
איתי צחק עליו הרבה זמן על הקטע הזה, אבל לא בקטע מרושע,
ביניהם כזה, בקטע חברי.
קליינמן לא היה טיפוס טיפש, היה לו ממוצע בגרות 110 וגם
בפסיכומטרי הוא קיבל מעל 700 אבל הוא לא רצה לומר כמה מעל, היה
די משעשע אותו כשהוא מספר שזה מעל 700 ויודעים שזה כבר ממש טוב
ומתחילים לתהות כמה הוא חכם מעל , 10 מעל? או 94 מעל?
אבל כל התבונה שבעולם לא עזרה לו, הוא לא הצליח להבין איך
להנות מהשקיעה.
בגיל 32 קליינמן נסע לחופשה של שבועיים באיי סיישל עם אישתו.
שם יצא לו לראות הרבה שקיעות כמו שאיתי היה חולם עליהם ומספר
לו בחוף פלמחים שיום אחד הוא ייסע לחו"ל בשביל לראות, שקיעות
כאלו עם המון צבעים שהשמש ממש גדולה וזוהרת. ערב אחד הוא ישב
בטיילת על יד החוף, מוזיקה אתנית בקעה ממסעדה מקומית שקטה, לא
רחוק מהספסל עליו ישב. אישתו בדיוק התקלחה במלון, והוא חיכה לה
שתסיים והם יצאו לטייל קצת על החוף. בדיוק התחילה לשקוע
השמש,זה גרם לו להיזכר באיתי ובכל הזמן שהם העבירו יחד מול
השקיעה, אחד נהנה, והשני מנסה.
ופתאום צפו לו שוב כל הזכרונות הללו על הילדות הנפלאה שהיתה לו
ובדיעבד נראתה נפלאה אף יותר
ועלו בו כל מיני רגשות שהוא מעולם לא חווה, זה כל כך ריגש אותו
לפתע, באופן חדש שהוא לא מבין לגמרי.
כך הוא ישב שם, רבע שעה, שוכח מאישתו שמחכה לו בלובי של המלון,
ולראשונה בחייו התרגש מהשקיעה, ההתרגשות היתה עצומה בשבילו, כי
הוא הרגיש גם שאיפשהו הוא סוגר מעגל עם איתי,
הוא סוף סוף הבין מה שכל הילדות הוא ניסה ולא הצליח,לכן
ההתרגשות היתה כה גדולה ואף החליקה דמעה קטנה על לחיו,לא דמעה
של עצב או שמחה, דמעה של שקיעה טובה כזאת.
מאוחר יותר בערב הוא כל כך שמח, הוא התקשר אל איתי לישראל
וסיפר לו איך הוא נהנה סוף סוף,
הוא הרגיש קצת כמו ילד, שהוא בכלל מתקשר לספר דבר כזה אבל הוא
ידע שאיתי יבין. איתי לא ענה, אחותו ענתה במקום ואמרה שאיתי
כרגע לא יכול לדבר ממש, היא נשמעה די סוערת, והיה הרבה רעש
ברקע, כשהפציר בה קליינמן ושאל מה קרה היא אמרה שאיתי נפגע
בתאונת דרכים שלשום והוא מת, האמת שקליינמן אף פעם לא ממש אהב
את אחותו של איתי, אז הוא פשוט אמר שהוא משתתף בצערה וניתק.
אחר כך הוא חשב כמה שזה אירוני שדווקא כשהוא הצליח להבין את
איתי והשקיעות איתיי מת ולא יכל להשתתף בשמחתו. למחרת קליינמן
ישב עם אישתו, הם צפו בשקיעה והוא סיפר לה איך כל הילדות
הוא ניסה להבין מה כל כך יפה בשקיעה ועל איתי ואיך שהם היו
יושבים בפלמחים ביחד. כשהוא סיפר לה שאיתי מת לפני שהוא הספיק
לספר לו שהוא הצליח,  היא אמרה שזה ממש כמו השקיעה שהם צופים
בה, וזה דומה לתזמון של הגורל והחיים, שלא תמיד מסתדר לטובה
ולפעמים מחמיצים את
ההזדמנות ברגע האחרון.
האמת, שזה נשמע לקליינמן קצת נדוש, כמו הסיפורים של איתי.