תפסיקי לרעוד. כולם אמרו לך כבר, אפילו את אמרת לעצמך, למה את
מתעקשת. אל תכאיבי יותר מאשר הכאבת, את לעולם לא תביני שאת לא
יכולה לגעת בלב של אנשים?
לא משנה כמה שחור תשימי, כולם ימשיכו להתעלם או למתוח ביקורת.
אז אמרת להם שככה את אוהבת, להם זה לא משנה, כי זאת את,
גם אם זו לא היית את, הם עדיין היו מבקרים, כל אחד יותר מושלם
מהשני-
אגואיסטים, סנובים.
או אולי את?
חושבת שאת יותר טובה מכולם.
מציירת הכי יפה, כותבת הכי יפה- האם את יודעת מה המשמעות של
היופי? האם חשבת פעם מאיפה הכל בא?
והיופי- כן הוא יחסי. ואת אוהבת את היופי הטהור שבחולשה.
היופי שנמצא בפחד שבעיניים של אנשים, יופי שבדמעות.
אבל היופי שבדם כבר גורם לך לסחרחורת מזויפת, נמאס לך לשמוע
כמה רע להם, סנובים.
או אולי את?
חושבת שאת הכי עמוקה, בוגרת, האם את יודעת בגרות מהי? תביטי
בעצמך- לא יותר מילדה קטנה. זאת לא את שעומדת שם, אולי, אם
תתאמצי, תראי מתחת לכל הכסוף והשחור, התחרות והאיפור, איזו
ילדה קטנה שמנסה להתבגר ולהדביק את הקצב, לאלו שהיא באמת
אוהבת, ילדה חלשה, או אפילו חזקה- שקשה לה עם כל החוזק הזה כי
היא יודעת פחד מהו ולא רוצה להתגבר.
מסתכלת בסלידה על התום, בזלזול, האם את זוכרת תום מהו? רגשות?
את מבינה מהם? אהבה. את אוהבת? מוכנה לאהוב? מקדישה לכולם את
עצמך, למי שרק ירצה לקבל, אבל לא ככה אוהבים. אולי לא תדעי
אהבה מעולם.
לא משנה כמה תרעדי בלילה, את הרי יודעת שכשאין שם אף אחד,
וחושך, את מתחילה לבכות, הבכי שלך, כבר בכלל לא משפיע, בכי? את
לא יודעת לבכות יותר,
הדמעות האלו- לא חשובות. יהלומים?
ומה יש בך, שגורם לאנשים לשמור כזה מרחק? או אולי המרחק שיצרת
הוא זה שמרתיע, ואת כל כך אומללה, לא באמת. לא אומללה כמו אלו
שבאמת רע להם, אלו שבאמת סבלו, ונפצעו, נאנסו, נשדדו, אלו
שקמים כל בוקר ברעב שמשתלט על כל הגוף, ושקר להם כל כך.
אלו שלא יכולים לחזור הביתה, ולהתכרבל בשמיכה שעצוב- כי אין
להם.
את צריכה להעלם לכמה זמן, אולי אם תברחי, משהו בך ישתנה, אולי
כשתיעלמי הם פתאום יקלטו שהם בכלל לא הכירו אותך, למרות שחלקם
רצו.
איך הבטת בהם, מלמעלה, ילדה מושלמת שכמוך, שלמות? שלמות קיימת
רק באותיות, את בונה אותה לעצמך ומנסה להגיע אליה, כל יום
יורדת מדרגה בדרך לחמשת האותיות הנחשקות ביותר, ולעולם לא
תגיעי, רק תרדי יותר נמוך, תסתכלי עליהם מיותר גבוה ותזרקי
לעברם איזו מילה.
סנובים.
אחר כך בשלוש בלילה הבחילה תקטוף אותך מהפחדים אל המחשב ותשפכי
את כל הרחמים שלך, את כל מה שאת חושבת על עצמך, ואחרי זה תראי
לה.
ואולי, אולי כבר לא. אולי הפעם תתאפקי ותגרמי להם לא להבין. הם
רק יחשבו שאת מקצינה את זה, את לא באמת סובלת.
אז תפסיקי לרעוד. כולם אמרו לך, הגיע הזמן שתביני בעצמך.

כלכך מה שאני חושבת על עצמי. מכירים בלילה, ממש מאוחר, שעולות
לכם מחשבות ותהיות, הרהורים, והכל מטריד אתכם וקר וחם ביחד
ומגרד כל הגוף ובא לצעוק, לבעוט או לבכות, או פשוט ללכת למחשב
להתפרק, כן, בארבע בבוקר, ואחרי זה גם לכתוב את הסיפור על
האונס שמתנגן לכם בראש... אבל זה סיפור אחר.

2.4.04