אני זוכרת אותך שוכב שם, כולך נפוח מהסטרואידים, עיניים חצי
פתוחות וגוף חצי חשוף עם כמה סימנים כחולים, תחבושות פה ושם
וכל מיני צינורות יוצאים לך מכל מיני מקומות בגוף. היית גם
מחובר לסוגים שונים של מכונות שציירו קווים וצפצפו.

לא היית בהכרה.

בחיים לא דמיינתי שאני אראה אותך ככה,
כל כך קרוב למוות.

אני מכירה אותך בתור אסף החייכן והמצחיק, שיודע גם להיות רציני
כשצריך, לעזור ולעשות את זה מכל הלב.
היינו בקשר בתחילת כיתה ז' וחידשנו אותו לפני כמה זמן, השנה.
השיחות שלנו היו בנויות בדרך כלל מעקיצות ציניות אחד כלפי
השני. תמיד היינו מחייכים כשהיינו מדברים, גם אם זה היה באי סי
קיו.
עם הזמן השיחות איתך נהפכו לחלק מהיומיום שלי, ולמרות שהן היו
באי סי קיו, הן היו רציניות ועל כל דבר שבעולם.
התעייצתי איתך מהשטויות הכי קטנות ועד העניינים הכי
משמעותיים.

בוקר אחרי התאונה קיבלתי את הטלפון.
לילך התקשרה וסיפרה לי מה קרה.
"הייתה אתמול בלילה תאונה, חגי וגיא נהרגו ואסף במצב אנוש."
מיד קמתי מהמיטה והדלקתי את המחשב, כבר היו כתבות באינטרנט.
עוד לא באמת קלטתי.

באותו הזמן כבר כולם היו בבית הספר ומשם המשיכו להלוויות. אחרי
ההלוויות המשיכו לבתי האבלים, לנחמם.

ביום שבת אמרו שהרופאים נותנים לראות אותך, אז נסענו לבית
החולים.
כשנכנסנו לחדר שלך, אחרי זמן ארוך של המתנה, שרון שאלה אותי אם
אני בטוחה שזה אתה.
לא ידעתי בדיוק מה להגיד לה כי גם לי היו ספקות,
אבל עקב העובדה שהיית הצעיר היחידי שם, הנחתי שכן.

לפני שנכנסנו לחדר אמרו לנו לדבר איתך, כי אתה שומע אותנו.
פחדתי לדבר איתך. האמת, הרגשתי גם קצת מטופשת.
קצת מוזר לדבר עם אדם במצב כזה.

החזקתי את עצמי כל כך חזק שלא לבכות, לא רציתי לבכות לידך.
השתדלתי להיות חזקה.
ליטפתי לך את היד ביד רועדת.
אני זוכרת שהיד שלך הייתה חמה.

דיברתי איתך וניסיתי להיות צינית, כמו שאתה היית.
דיברתי על זה, שאני יודעת כמה אתה אוהב לישון, אבל הגיע הזמן
לקום, שהגיע הזמן להפסיק את הצומי ולקום, כי כולם מחכים לך
בחוץ.
כמו כל אחד, אמרתי לך גם להיות חזק ולהחזיק מעמד.

אבל לא החזקת.

היית במצב הזה למעלה משבוע. לפעמים עברו שמועות שהזזת את האצבע
או מצמצת, ולפעמים עברו שמועות שלא תעבור את הלילה.

את זה שהסוף קרב כולם ידעו. חלק בחרו שלא להאמין וחלק בחרו
להפרד, אבל תקווה הייתה לכולם.

תמיד ידעתי שאתה, אסף, אדם נפלא, מבריק, אכפתי ודואג, אבל
בהלוויה שלך, כשהקריאו את ההספדים, הבנתי עד כמה.

כשעברו עם הגופה שלך לידי וראיתי את המבט שהיה לאבא שלך
בעיניים, הבנתי כמה דברים חשובים לחיים.

אבל מה שלא הבנתי, זה איך שילד, כן, ילד, כי אלוהים ישמור אתה
רק בן 18, אפילו לא,
נפטר בצורה טראגית כל כך.

על התאונה המחרידה כל הארץ שמעה:
"חגי, גיא, אסף, גל ואייל אכלו, עישנו נרגילה ובשעה 1 לערך
החליטו לשוב לבתיהם במכונית ה"מאזדה" הירוקה, שבה נהג אסף.
באחד מעיקולי הכביש הראשי של אבו גוש איבד אסף שליטה על הרכב,
שהיטלטל והתנגש בעוצמה רבה בעצים. לניידת מד"א שהוזעקה למקום
לא נותר אלא לחלץ מהרכב המרוסק את גופותיהם של חגי וגיא, שישבו
במושב האחורי. אסף חולץ במצב אנוש, גל ואייל פונו מהמקום במצב
קל."

עוד דבר שאני לא מבינה אסף זה איך שילד כל כך מוכשר ומבריק
כמוך עושה טעות מטומטמת שכזו?!
בשביל מה לנסוע מהר?!
בשביל מה?!
אני מנסה ולא מצליחה להבין בשביל מה זה היה טוב?!

התאונה שלכם זעזעה את כל המדינה, ובמיוחד אותנו, חבריכם
לשכבה.
אני חושבת שאחרי התאונה, כשאיבדנו 3 מחברינו, הבנו משמעות של
רכב מהי,
שרכב עם שימוש לא נכון, ולפעמים מחוסר אונים, גם בעקבות שימוש
נכון, יכול להפוך לכלי נשק, שלנהוג זה לא משחק ושצריך להזהר.

פתאום קיבלנו ערכים שקודם לכן לא הייתה להם משמעות בשבילנו.
מי שקיבל רשיון היה בטוח שהוא יודע לנהוג, מה שלא נכון.
מורה נהיגה מלמד אותך לעבור את הטסט, לנהוג לומדים מנסיון, עם
השנים. לכן, גם אם עברת בטסט ראשון, אין הדבר אומר שאתה יודע
לנהוג.

מה שמפחיד אותי יותר מהכל זה שהתחושה הזאת והערכים האלה עם
הזמן יעברו לנו.
לשכוח אני לא חושבת שנשכח, דבר כזה קשה לשכוח.
אבל מפחיד אותי שבשלב מסויים, ואולי גם מהר יותר מכפי שנדמה
לנו, נחזור למנהגנו הרעים.

כולי תקווה שמהמקרה הבאמת נורא הזה נפיק לקחים לחיים.
אותך אסף, את גיא וחגי אבדנו,
ונקווה שאתם גם האחרונים.