כשנפגשנו האהבה היתה רבה. עד מהרה (למרות כל הבעיות בדרך),
החלטנו להתחתן. החתונה נארכה באולם גדול בת"א, ורבים היו שם.
קצת הצחיק אותי לשמוע שכל העולם דיבר על החתונה שלנו. היו
שהתנגדו, היו שתמכו והיו שנמנעו מלהביע דעתם.

האמת, אחרי החתונה עברנו ימים די קשים. השכנים הציקו וירד המון
דם, ממש הרגשתי ששליש ממני נדם באהבתי אליה. אבל אז הייתי מוכן
לתת הכל בשבילה. ולמה? הסיבה היא מאוד פשוטה, רק אצלה הרגשתי
מוגן, רק היא נתנה לי תחושה של בית. ואהבנו, אהבנו אז כמו שלא
נאהב עוד לעולם.

עברו מאז שנים, ועברנו אותן בטוב וברע. למדנו הרבה על עצמנו
ואחד על השניה. למרות מה שכולם אמרו, הגענו בכבוד לחתונת הכסף,
ודי לאחרונה גם לחתונת הזהב. החגיגות היו גדולות, אך כשנישקתי
אותה זו כבר לא היתה אותה ההרגשה.

השיגרה, אח, השיגרה שוחקת גם את הגדולה שבאהבות, ולצערי כבר
אינני מרגיש שאתן את כולי בשבילה. פעם היינו הולכים לטייל יחד
בחוץ בראש מורם; החזקנו ידיים והתנשקנו בחוף מול השקיעה. אהבנו
כמו שרק אהבה אמיתית יודעת. ונכון, השכנים דיברו, הציקו ואפילו
כמה פעמים פצעו אותי. אבל זה רק בגלל שהם מקנאים, ואז כלל לא
היה איכפת לי. אהבתי אותה בכל ליבי, והייתי מוכן למות בשבילה.


ועכשיו, עכשיו אנחנו כבר לא הולכים לים, וגם לא ממש יוצאים
החוצה ביחד. ובכלל, השבוע, כשאחד השכנים זרק עלי אבן, די
הרגשתי שנמאס לי, שאני רוצה שקט ושלווה, שכבר אין לי כוח
להילחם בשבילה. אני חושב שעם השנים פיתחתי קצת פיצול אישיות;
יש בי צדדים שאוהבים אותה ומזכירים לי איך רק אצלה אני מרגיש
בבית ורק אותה אני אוהב, ויש צדדים שאומרים לי לוותר, להפסיק
לריב עם השכנים, לעזוב אותה וללכת רחוק כמה שרק אפשר.

אני עוד לא החלטתי מה לעשות, אבל כשאהובתך בת 56, היא כבר לא
מושכת כמו בת 17 וכבר אי אפשר לעשות איתה דברים שאפשר עם בת
20. אבל אתם יודעים מה? אני אוהב אותה, ועוד מעט יש לה יום
הולדת, אז אני מקווה שאצליח גם הפעם להפתיע אותה. ומי יודע,
אולי נחדש ימינו כאן כקדם...