אני מהאנשים שמתעבים הפי-אנד. מעולם לא ראיתי סיבה שיהיו
הפי-אנדים. אדם שכותב תסריט או סיפור לא צריך לכתוב כדי לרצות
את הקהל וזה כל מה שהם עושים. ההפי אנד הממוצע הוא ההפך של סוף
מתאים לסיפור. הרי אתם רוצים להגיד שמישהו שחי בעולם שלנו באמת
מאמין שהסופים האלה אפשריים. כלומר אני רוצה לדעת אם דניאל
סטיל היקרה באמת מאמינה שהכל תמיד נגמר בחיי נישואין נפלאים.
אבל לצורך הדוגמא ניקח את ההפי-אנד הפשוט ביותר הסוף של שלגיה.
הסוף הוא שהנסיך מקסים מציל אותה בנשיקה. עכשיו הסיפור המקורי
נגמר בנשיקה ארוכה ליד מזבח החתונה. אנחנו נעשה את הנאלח
ונמשיך לחשוב בעצמנו אחרי הסוף הרומנטי, למשל:
הנסיך מקסים ידע שהוא מקסים ולכן הוא לא ראה סיבה להקסים רק את
שלגיה היפהפיה. הוא טרח להקסים את הדוכסית המזרח, הרוזנת של
הדרום ונערת המשרתים הקטנה אך בעלת התוים המאוד מצודדים (כמעט
יפה כמו המלכה שלגיה עצמה). אבל ומכיון שהנסיך לא מסתפק רק
בכיבושי נשים הוא צריך לפתח את האגו הגברי המפותח יותר מדי שלו
בעזרת כיבושי מדינות. פעם אחת כיומיים לפני מסע כיבושים
לאזורים הברברים בצפון המלכה היפה גלתה שאשה היקר בוגד בה אם
שלוש פילגשות, היא כמו כל אשה אוהבת התפוצצה מזעם וזעקה עד לב
שמיים. היציאה למסע הכיבושים הוקדמה ביום, והמלך והמלכה נפרדו
בקרירות לשלום. לאחר עזיבתו שלגיה הטחרתה מאוד על מעשה והסתגרה
בצריח. במהלך מסע הכיבושים השתמשו הברברים בקטפולטות אאיומות
בגודלן, שבאחת מן המתקפות פגעה בחדרו של הנסיך ופצעה אותו קשה
עד אנוש. בגלל שלא הייתה אז רפואה מודרנית, מקסים מת. שלגיה
קבלה את ההודעה לחדרה הקטן בצריח כשבוע לאחר המקרה היא נסתה
לקפוץ מן הצריח אך היו בו רק חרכי ירייה לקשתות לכן תלתה את
עצמה מעמודי האפיריון בעזרת הינומת החתונה שלה.
. אבל דוקא לאגדות אני סולח על ההפי אנד בגלל שהאגדות אף פעם
לא נערכו במקום שבו מצייתים לחוקים כלשהם לכן גם לא חייבים
לציית לחוקי המציאות שאוצרים שאין אושר ועושר לנצח. אבל הספרים
שאני לא סולח להם הם הרומנים הזולים שאפילו הכותבים שלהם אינם
מסוגלים לסבול אותם.
במילותיו של רוסקן "אם האמנות חסרת ערך מוסר היא אינה אומנות".
אני מאמין שהסוף הוא חלק מהספר וכל ספר צריך להעביר איזה מסר
מסוים (גם אם הוא שטחי ורדוד) ורוב האנשים אחרי הפי אנד אומרים
את ה"אוווו" וממשיכים הלאה אבל לאחר סוף מתאים הקורא ימשיך
לחשוב על הספר. אני לא אומר שאין מקום בעולם להפי אנד אבל הם,
כרגיל, לא מעבירים שום מסר. אכן יש מקומות שבהם ההפי אנד אינו
מוחלט ולכן מעביר מסר כמו למשל בקומדיה האלוהית של דנטה שם
הסוף הוא ללא ספק הפי אנד אבל מסר הספר עובר כי כ הספר מוביל
לכך. אבל בספרים אחרים מציאותיים שבהם הדודה החולה גוססת
הגיבורה מפוטרת מהעבודה וכו' אין הרבה הובלה לסוף הזה דווקא
אלא לסוף מדכא וסוחט דמעות.