תחנת הרכבת עמדה כמעט שוממת מאדם חוץ מאשר איש זקן שכוב על
הרצפה בצמוד לקיר מאחורי הספסל, מספר פקחים במדיהם הכחולים
שניירות ועטים בידיהם, הוא והיא.
הוא נשען על העץ אשר ניצב מצידה השני של המסילה והסתכל לעברה.
היא ישבה על הספסל איננה מבחינה כלל בקיומו, כל כך שקועה
בהתהוות הרגע.
להקת ציפורים חלפה מעל לראשה ודמעה נשרה מעינה.
ידיו נאחזו בעץ בחוזקה, הוא רצה לרוץ אליה לאחוז בידה ולסלק את
הדמעה מלחיה, אך עלה שנשר לידו החל לקפץ במעין ריקוד המבשר על
הבאות.
הרכבת הגיעה בתרועה אדירה, הפקחים החלו לנשוף במשרוקיותיהם היא
מחתה את דמעותיה ועלתה אל הקרון.
הוא נשאר דומם עד שנעלמה הרכבת באופק, גשם החל לרדת והוא שם
פעמיו חזרה אל ביתו.