במקום צהוב על גדות שיפוע כתום שוכן לו מארג סבוך של קורי
עכביש. שם גרים כל מיני יצורים קטנים שאיבדו את דרכם הביתה.
בדרך כלל מה שקרה שמי שכבר הגיע לשם, החליט להשאר ולוותר על
ביתו (אם היה לו בכלל דבר שכזה...). כשהתמלא ה"קור" ב-11
יצורים שונים החליטו החברים כי צריך לסגור כניסה, המקום התחיל
להיות צפוף מידי וההתנהלות הייתה קשה.
אולם צביקה עלה עץ הזית הראשון שהגיע לשם, סרב לקבל את החלטת
חבריו. הוא טען כי מקום שעזר לרבים וטובים שאבדו דרכם חייב
להמשיך בכך, אי אפשר כי ראשוני המקום יהפכו אותו לשלהם . "אולי
שכחתם", התעקש צביקה, "אבל גם אתם בדרך - לפחות אותה - תפתחו
לכולם". מול דבריו וקולו העמוק של צביקה, המכונה צביקון בפי
חבריו, הבינו החברים כי עליהם לשנות את החלטה. וכך היה.
כך נוצר הצורך לשנות, להרחיב, להשיג אמצעים נוספים על  מנת
להכשיר את המקום לאובדים בדרך.  והם הגיעו בהמוניהם. המקום עשה
לו שם. סקרנים רבים הגיעו, כתבים של עיתונים גדולים ומפורסמים.
משוררים שהגיעו בשביל להתמלא השראה וסופרים בשביל לשאוב
חומרים. הגדילו לעשות מנהלי בתי ספר שאירגנו מבצעי חסד של
איסוף מזון ומכתבי עידוד. "קור", זה שם המקום, התפרסם וכך צמח
גדל והתפתח.
"קור" התרחב הגיע לערים נוספות ,כבש ימים וארצות ולבסוף השתלט
על העולם כולו.
במקום צהוב על גדות שיפוע כתום, שוכן לו מארג סבוך של קורי
עכביש. שם גרים כל מיני יצורים קטנים שאיבדו דרכם הביתה. כמובן
שלצביקה (עלה עץ הזית) נמאס ראשון, הוא פשוט התגעגע למיטה שלו
לקצת שקט ולהרבה פחות אבק דרכים.