אני הייתי כאן מאז ומעולם. אני נוצרתי מתוך הערפילים, מתוך
התוהו ובוהו של קרחונים ענקיים לצד הרי געש כה גבוהים, עד ששום
עין לא שזפה את פסגתם. אני הייתי כאן בקור, בחום, בכל מוות
ובכל חיים שאי פעם לבשו צורה על גבי הכדור הזה. אני הייתי כאן
מאז ומעולם - אך לא יכולתי לומר מילה.
הייתי כאן בראשית העידן שלכם, בני האדם המודרניים, "הומו
סאפיינס". אני צפיתי בתינוק הראשון שנולד לאנשים שקדמו לכם.
אחרי אלפי שנים של שינויים מזעריים, נולד הדגם הסופי שלכם, של
מה שתגדלו להיות עם חלוף השנים. אני ראיתי אותו קורע את בשר
אימו עם ראשו הרחב, שמעתי את קול בכיו החד מפלח את האוויר,
ושהיתי עמו בקברו המזערי עד שהפך להיות בשר מרקיב, תלוי ברפיון
על עצמות דקות.
אני ראיתי אתכם ממלאים את המערות בציורים כה יפים עד שהפנטו את
המתבונן בזהותם המפליאה לחיים אמיתיים, ראיתי אתכם מגבשים
מחשבות ומבטאים אותן בדיוק שלא היה כמותו,  צפיתי בכם נאבקים
לשלוט באומנות האש, ראיתי כה רבים ממכם גוססים לבדם ביערות
העבותים, עבורכם בלבד- מישהו היה חייב לשלם בחייו כדי שכולכם
תלמדו לקחים.
הייתי שם כשלראשונה למדתם ליהנות מבשר מבושל, כשלמדתם כיצד
לביית בעלי חיים כה פראיים. ראיתי כיצד יצרתם דברים מלא כלום,
והופתעתי - הופתעתי מתבונתכם להתקדם וללמוד במהירות כזאת מה
שלקח לקודמיכם מיליוני שנים ללמוד.
צפיתי במבוכתם של החיים מסביבכם כלפי שכניהם החדשים - יצורים
שהיו כה רכים וחסרי הגנה בתחילה עם שיניהם הקהות ועורם החשוף
וגדלו להיות הטורפים הקטלניים ביותר.
ידעתם להפעיל מניפולציה על הטבע, ידעתם לנצל- כן, זה היה כוח
הגדול שלכם - כוח הניצול.
דחקתם את אבותיכם הקדמוניים עד שלא נותר מהם דבר. יועד לכם
עתיד גדול - וידעתם זאת. ועלייתכם הגדולה והמהירה היא זו שתביא
לקריסתכם הפתאומית והמוחצת - אך לא זהו הזמן לומר זאת לכם, כי
לא תקשיבו. גאוותכם עיוורה את עיניכם במהירות.
אני צפיתי בשינוייו  של הטבע מדי יום ביומו, והם נראו לי
מהירים - אך מהירותם הייתה כאין וכאפס למהירות בה אתם התפתחתם.
מיום ליום, משנה לשנה - שיניתם את פני כדור הארץ בעשירית מהזמן
שהיה לוקח לו לשנות את פניו לבדו.
לא תחיו עם הישן בשלווה לעולם - תמיד תרדפו אחר הקדמה, תמיד
תהרסו את הישן עבור החדש, לעולם לא תלמדו מהעבר.
וכעת אני רואה את זה כצל שחור מתגנב לליבותיכם, אט אט אך
בבטחה, מפלח את ביטחונכם. הספק, ההיסוס.  אתם רואים שהלכתם
בדרך לא נכונה זמן רב מדי. אתם רואים שהדרך חזרה, היא הצעד
הנכון, תהיה קשה פי מאה מההתקדמות הנוספת. אתם מחפשים את העבר
הרחק מהבית, את הטירות, את המרחבים הבלתי נגמרים. אתם בורחים
מן האוויר המחניק, מן הפיח והעשן. הטבע קורא לכם אליו, כפי
שהוא קורא לכל ברואיו, ואתם נמסים לקריאתו, משום שהאינסטינקט
הטמון בכל אחת מחיות הבר טמון גם בכם. אתם זקוקים למרחב, אתם
זקוקים לאתגר, ליציאה מהשגרה.
אתם טורפים. כך נולדתם להיות. אתם טורפים בלהקה ומחפשים לעצמכם
את הנתח הגדול ביותר.
אך הגאווה - אוה, הגאווה המסנוורת - אתם עדין חדשים וחסרי
ניסיון על פני הכדור הזה. כמה עשרות אלפי שנים אינן תקופה
ארוכה כלל ועיקר. אינכם יודעים מה מצפה לכם בעתיד. אינכם
מסוגלים לשער, שגם אתם חלק מהשרשרת הסבוכה של האבולוציה. שגם
את הדגם המושלם שלכם ניתן לשפר.  
והמכה הזאת תכאב לכם יותר מכל כשהיא תנחת. אתם תושלכו מאחור,
כפי שעשיתם לאבותיכם, קבורים תחת אבק של דורות. יזכרו אתכם
בתור פראים, חצאי חיות. זהו הלקח שבניכם ישלמו. מפלתכם תהיה
כואבת, משום שתלחמו. הקרב לא יהיה קל - ובסופו, חוקי הטבע שאתם
כה מתאמצים לשנות יכריעו את המאבק. החזק שורד.
למדתם את החוקים, ושברתם אותם. אבל אתם כה טיפשים לנסות להכניס
את עולמנו לתוך משוואות.
גם כשלא יישאר כל זכר ממכם, העולם ימשיך להתקיים. השמש תזרח
ותשקע על פני הכדור, שעם השנים יתמלא בזנים חדשים ויתרוקן שוב.
כך יהיה עד אחרית הימים- עד שיגמר הזמן, בפיכם. אך זהו משפט
שרק אתם יכולים להגיד, משום שאת הסוד הפשוט ביותר של הקיום
אינכם מסוגלים להבין - אין דבר כמו זמן.
לא הייתה מעולם התחלה, ולעולם לא יהיה סוף.