טארה פסעה בזהירות במורד הגבעה המיוערת, נאחזת בגזעי העצים כדי
לשמור על שיווי משקלה. הלילה היה שקט ונעים, הירח, שניצב במלוא
עגלגלותו בשמיים, הטיל אור רך וכסוף על העלים, ורוח קרירה נשבה
ממערב. בהדרגה, האדמה המשופעת התיישרה והיער התעבה. אורות
נוגים בקעו מבעד לעצים, וטארה ניצבה בשתיקה, מוסתרת על ידי
הגזעים והענפים המסועפים, והביטה על הכפר הקטן שנגלה לפניה
בקרחת היער. השעה הייתה שעת חצות, ומלבד לפידו המעומעם של
השומר, שנשען על הבאר ושיחק בקוביות בחוסר מעש, אור קלוש בקע
מבית אחד בלבד. הבית המרוחק ביותר, חלקו מוסתר בין העצים.
טארה ניגשה אל החלון האחורי, שפנה אל היער. נר נוטה להיגמר עמד
על השולחן הצמוד לחלון, לצד ערימת דפי קלף וספרים. איש לבוש
בגלימות נזיר ישב לשולחן, ראשו נתון בין שתי ידיו. הוא היה
מבוגר למדי, שיער לבן זורם מראשו ועד כתפיו. היא צפתה בו זמן
מה, ולפתע הוא נעור. הוא הביט סביבו בדפים ובספרים, שלח בחלון
מבט קצר, הסיט אותו, ובאחת השיב את מבטו לחלון. הוא צפה בטארה
בסקרנות, עיניו רחבות. הוא הכיר אותה, מדי פעם בפעם היה רואה
את ראשה מציץ בחלונו בשעות הלילה המאוחרות. היא הביטה ישירות
בעיניו בלי כל אי נוחות או מבוכה, וכשקירב את היד לחלון ודפק
עליו קלות באצבעו, היא הביטה באצבע, ואז עשתה אותו דבר. חיוך
אט אט התפשט על פניה, גורם לנזיר לעצור את נשימתו, ואז לפתע
הנר נכבה. טארה שמעה חריקת כיסא וצעדים מהירים. היא המתינה
מספר שניות, ואז הסתובבה והמשיכה בדרכה, מותירה את הכפר הישן
מאחוריה. האנשים עניינו אותה, היא מעולם לא הייתה שייכת
למישהו, או למשהו. לקהילה, למשפחה. מאז ומעולם חיה בגפה,
משוטטת ביערות שהיו ביתה, ממלכתה הבלתי מעורערת. טארה המשיכה
לפלס את דרכה ביערות, בדרכים לא דרכים שהיו מוכרות לה היטב, אך
איש אחר לא היה מבחין בהן. שעות הלילה היו השעות המסקרנות
ביותר ביער. אורות משונים ועל טבעיים  ריצדו בין העצים לעיתים,
אורות אשר הובילו אנשים למותם, לאבדון, לטירוף, או לשום דבר.
ווילו דה וויספ'ס, אנשי הכפר קראו להם. אורות אחרים בקעו
לעיתים מן החשיכה, אורות טבעיים, שהדליקו האנשים הירוקים
במחבואיהם במעבה היער. פורעי חוק. טארה הייתם צופה בהם. לעיתים
היו אלו כנופיות גנבים פשוטות, לעיתים רחוקות יותר היו אלו
משפחות שלמות שברחו מציפורני החוק והמיסים הכבדים. כולם חיו
בשעות אלו במעגל האור שלהן, אף אחד לא מעיז לצאת ממנו אל
החושך. והאורות האחרונים, האורות החמקמקים ביותר, היו של
האנשים הקטנים. טארה מעולם לא חזתה מתי תזכה לראותם. האנשים
הקדמונים של הארץ, שוכני התילים, רוקדים לצלילי מוזיקה צורמת
ביופייה, מוזיקה שמעבירה רעד במאזין, בחלקים הנסתרים ביותר של
היער.
כשהאוויר נעשה קריר, וטיפות מים הצטברו על העלים המנצנצים מבעד
לערפילים הנוסעים, כמו רפאים המהלכים ביער, הייתה מטפסת טארה
על העץ שלה, עץ אלון מסועף, עתיק וגבוה. היא הייתה מרימה את
עצמה מעלה, עד לענפיו הגבוהים ביותר של העץ, היכן שצמרתו
הסתדרה בקו כמעט ישר עם שאר הצמרות הירוקות שכיסו את כל שדה
הראייה. היא הייתה מתמקמת בקן הקש הענקי שלה, יושבת כמו מלכת
היער על כיסא המלכות, והייתה צופה בשמים מוכי הזוהר הוורדרד של
הזריחה. היא הייתה נושמת לקרבה את האוויר הטהור, דמעות זורמות
מעיניה, דמעות של אושר, של יראת כבוד, של געגוע, למראה היער
שהתפרש עד להרים גבוהים, סגלגלים-כחלחלים ומכוסי שלג, שנראו
קרובים, אך היו בעצם רחוקים כל כך, למראה כדור האש הרועד
המפציע, למשמע ציוצי הציפורים בדממה הכבדה. וכך, מכורבלת
בבגדיה ספוגי הטל, ירדה עליה השינה גם באותה הזריחה.