בשתי הפעמים האחרונות אני על הברכיים. איתו ואיתו.
בפעם הראשונה נותרו לי שפשופים מהשמיכת פיקה, נקודות קטנות
שקילפתי כמו טבלת יאוש. מלקקת מהדם. הנה, עוד יום ועוד יום.
בפעם השניה הותיר השולחן פרומייקה החדש שני כתמים אדומים
שהתבהרו תוך דקות. שתי הפעמים בינואר. החודש המקולל שלי. בהפרש
של שנתיים.
אהבה מקולקלת נאהבת בכח. אני למעלה, מכניסה ומוציאה. כמה כוח
יש לי ככה. הם מטים טיפה את הראש לאחור. אלעד שומט אותו
מהשולחן. אני מערסלת את הראש שלו בידיים אחרי שגמר. נשארת
כשהוא בתוכי, גופי מתפרק על שלו.
עם תומר הזכרון מעורפל יותר. תראה, אני שומטת את הזין שלו
מתוכי ומתיישבת על הפיקה שפרושה על הרצפה, ליד תנור ספירלה,
שרק הוא האור, סמיך ואדום. מראה לו את ברכיי המתאדמות בנקודות
קלות. שאני עתידה לקלל ולקלף.
אנחנו נרדמים ככה עם התנור, על הרצפה, מסוממים ממין ואהבה
גמורה ומהריח המשותף שלנו, שעתיד לא לרדת לי מהבגדים. לשגע את
חושי הכמהים לשכוח. להתקהות.
כבר קר לי, על השולחן בכיתה מספר 4, באור ניאון שלא טוב לגוף
העירום שלי. הוא נרדם. מתכרבל בי. אני מלטפת את הקו המתחדש של
השיער הקצר שיהיה אולי עוד מעט כזה ארוך וסבוך ואני לא אזכה
להתחפר בו ולהריח אותו חזק.
אבל אני עוד לא יודעת
ממציאה לי שאוהבים אותי לתמיד.
וקמה לפניהם. מכסה את הגוף שלי בבגדים קרים מהרצפה, בסדר לא
נכון. והסיכוי לחיים אובד בגוף שלי. נהרג מהגלולות, ונוזל לי
על הירכיים. והם פוקחים את העיניים ורואים אותי מתלבשת.
וכבר יודעים.
כבר רוחצים בדמעות שלי.
ולא מגלים.