נכנסתי לחדר ההוא יום אחד, ממש במקרה!
רציתי לצאת ממנו אבל משך את עיניי שולחן שהיה מונח בקצה המרוחק
של החדר.
שולחן צבעוני יפיפייה, שישה צבעים היו עליו, שנמשכים לאורכו.
אז התקרבתי אליו, צעד אחר צעד, צעדים איטיים ומבוהלים כאשר כל
צעד היה מהוסס ומפוחד יותר מזה שקדם לו.
כשהייתי כבר קרובה לשולחן הבטתי עליו כשראשי מורכן מטה.
עליו היו מונחים הרבה פיסטוקים, בגדלים ובגוונים שונים,
מפוזרים על כולו בגאווה.
ואני, שתמיד אמרו לי להתרחק מפיסטוקים, פחדתי נורא, אבל הפיתוי
היה גדול מידיי, כי בקצה השולחן היה מונח פיסטוק אחד, שהיה
שונה מכולם, זה היה פיסטוק מיוחד במינו, פיסטוק שיהיה שלי, כך
ידעתי מיד.
אז הנחתי לכל חששותיי, הושטתי את ידי והרמתי אותו. קירבתי אותו
לפניי הבטתי בו מקרוב, ובחנתי אותו מכל קצוותיו,
הוא היה נראה מופנם וסגור.
ידעתי שזה יהיה קשה, וכמעט בלתי אפשרי,
מה גם שידעתי שקטן הסיכוי שאסתדר עם פיסטוק קטן וקשה לפיצוח
בזמן שכל חיי ניזונתי מגרעינים גדולים ומגושמים, שהיו מונחים
על שולחנות בצבעי שחור לבן בחדר הסמוך.
ידעתי שיהיה לי קשה נורא לעבור את המעטה שבו הוא הסתגר
אך ידעתי גם שכשאצליח לעשות זאת השלל שיימצא מבעד לקליפה יהיה
גדול, אז החלטתי שלא לוותר, ובחרתי בדרך הקשה,
הלכתי על זה...
וכך במשך תקופה מתמשכת ניסיתי לחפור במעמקיו, להבין לנפשו,
בזמן שהוא מצידו מונח על השולחן בסלון, מוקף בשולחנות שחורים
לבנים, מנסה גם כן לבחון את התנהלות הדברים...
ואז החלטנו שאנחנו יחד, אני והפיסטוק שלי, היה לי כל כך טוב
איתו.
הוא הסכים להיות עימי בעולם השחור לבן שאליו סוגלתי ואני כפשרה
הייתי קופצת לבקר בימי שישי בשולחן הצבעוני.
עם הזמן הפחד מאותו שולחן פחת, עד שכמעט ולא היה, אתם יודעים
מה? לעיתים הרגשתי כי אני בעצמי שייכת לאותו השולחן.
וככה, הזמן עבר, ואני והפיסטוק שלי יחד, בכל יום מגלים דבר מה
או שניים שלא ידענו ביום שקדם לו. הכל איתו היה מעניין ומרתק,
עם פיסטוק שלי, היה לו טעם חדש, שונה, טעם שלא הכרתי לפני.
אבל איך אני, אחת שחיה בעולם של גרעינים יכולה לספר למשפחתי על
פיסטוקי?! ומה יגידו שאר הגרעינים...?
כל מי שידע הביט במבט משונה של אכזבה שמעורה בהרבה סקרנות.
אני יודעת שגם הם היו רוצים לטעום מהפיסטוק שלי, טוב אולי לא
ממנו ספציפית, אבל מאותה פיצוחיה לפחות.
אז החלטנו, אני והוא, שלא להראות יחד בפומבי, כדי לא לעורר גלי
רכילות בקרב כל פיצוחיות העיר.
אז היינו ביחד בסתר... בסתר, אבל ביחד, וזה כל מה שהיה חשוב.
ואז החלה תקופה של ריחוק, נדמה היה שאני ופיסטוקי כבר לא
מכירים, את רוב זמננו הענקנו לויכוחים חסרי משמעות ותוכן,
שידענו שנינו כי כאלה הם אך לא עשינו מאומה להפסיקם.
הכל הפך מאוס וכבד, הרגשתי אבודה! ימים שלמים התחבטתי בשאלה מה
קורה ומה לפתע השתנה.
עד שיום אחד זה קרה, אף שכל הזמן ידעתי מהי הסיבה שעוצרת
בינינו, התכחשתי לה, וכעת הכרתי בקיומה, לא הייתה לי כל ברירה
אחרת...
אנחנו שנינו באים מחדרים שונים ומצבעים שונים של שולחנות,
ובמוקדם או במאוחר הפער רק הולך ומתעצם עד שהופף בלתי נסבל.
חששותיי הגדולים ביותר התגשמו...  הבנתי שכמה שנאהב, אני והוא,
לעולם לא תיהיה לנו היכולת להיות יחד.
הבנתי אז שהיכולת להבין לליבו של הפיסטוק לעולם לא תיהיה נתונה
בידיי, היא נתונה בידי כל הפיסטוקים, אך בידי הפיסטוקים בלבד.
זהו כוח שלעולם לא תיהיה לי היכולת לאחוז בו בעצמי.
אז נכנסתי לאותו החדר, בפעם האחרונה (כך נדמה לי...), והתקרבתי
שוב לאותו השולחן בו אני והפיסטוק שלי נפגשנו לראשונה, בצעדים
איטיים ומפוחדים, כמו בפעם הראשונה... ואם בפעם ההיא היה בי
הפחד להתקרב, הפעם היה בי הפחד שזו תיהיה הפעם האחרונה בחיי
שאתקרב אליו. כשהייתי כבר ממש קרובה אליו הבטתי בו, מגובה
העיניים הפעם, והנחתי את הפיסטוק שלי בחזרה למקומו. הרבה כאב
היה בליבי והרבה צער, אבל כמו שאמר לי פעם הפיסטוק שלי...
שנינו ידענו את סוף הסיפור אך מה שחשוב יותר מכל הוא הדרך
שעברנו יחד, וכל כאב שבעולם היה נראה בעיניי כמשתלם תמורת אותה
תקופה יפיפיה בחיי.
אז אומנם הסוף היה צפוי אבל הדרך הייתה מדהימה.
כעת, לא משנה כמה גרעינים עוד אוכל בחיי וכמה פיסטוקים עוד
יפגוש פיסטוקי לשעבר, אני יודעת היטב כי הוא ישאר לעולמי
עולמים הפיסטוק שלי.

אמש עצרתי עם חברים בפיצוחיה מעורבת, היו בה גם פיסטוקים וגם
גרעינים, אהבתי את המקום... וככה תוך כדי שאנו מטיילים בין
השולחנות הגדושים בכל הסוגים הבחנתי במשהו מעניין נורא...
על אף שהיו במקום גרעינים גדולים ויפים משאי פעם האמנתי שיש,
עיניי בחרו להימשך דווקא לפיסטוקים שפתאום קסמו לי יותר
מתמיד!
אז הבנתי שהקסם שהשאיר בי הקצף לעולם לא ייחדל להתקיים בי
ולעולם לא יחלוף ממני... טוב לי ככה, כרגע.