פעם מצאתי את עצמי בצורה לגמרי לא מתוכננת, על חוף ים שומם
לחלוטין. זה היה בוקר אביבי חמים ונעים, הים היה שקט כראי ונקי
מאוד. גם החוף. פתאום בא לי להיכנס למים. אחרי שווידאתי שאין
אף אחד בסביבה, פשטתי את בגדי כולם וצעדתי - יחף בכל הגוף,
לעבר המים.  
הם היו קרים. מה זה קרים! לקחתי כמה צעדים מהירים וזינקתי לתוך
גל מתקרב, נשימתי נעצרת באחת מהקור הפתאומי וחוזרת לעצמה אחרי
כמה תנועות חתירה נמרצות. רעננתי את יכולות השחיה הצנועות שלי,
מפעיל את שרירי הגוף שנחו להם בחורף הארוך של אותה שנה, ויצאתי
מהמים.
היות ולא היתה לי מגבת או שמיכה לשכב עליהן להתייבש, נשארתי
לעמוד, נותן לרוח החמימה לעשות את המלאכה, כשאני מפנה כל פעם
צד אחרי שלי לשמש. בשלב מסויים, בו הייתי עם הגב לרוח ולים,
ופני לשמש, כשמשבים עדינים מעבירים צמרמורות עונג זעירות בגבי
ואחורי והשמש מחממת את קדמת גופי, הצטרפו לנעימות הכללית הזו
תחושות אחרות, לא פחות נעימות. תחושות אלו, יחד עם קרני השמש
המלטפות גרמו לתחילתה של פעילות לא רצונית באיזור איסטרטגי.
הפעימות המוכרות ותחושת הכובד ההולך ונבנה בקדמת גופי חידדו את
המודעות לעובדה שבכל זאת, אני ערום לחלוטין במקום פתוח, ושזה
לגמרי לא מתאים לעמוד - תרתי משמע, ככה על חוף הים. ומה אם בכל
זאת יגיע מישהו? הרי אני הגעתי לשם?
מלחמה אבודה. תחושות העירום והאיסור, והניסיון לבלום בעזרת
המחשבה את ההתפתחות ההולכת ונבנית רק הגבירו את הריגוש והאיצו
באחת את התהליך. צנחתי במהירות אפיים ארצה מתוך כוונה להסתיר
את ההתרחשות ולחכות שהעניינים יירגעו.
מה שלא לקחתי בחשבון זה את החמימות הנעימה של החול שקיבל את
גופי המרוגש והמתוח. לא, זה לא לעניין. ניסיתי לכוון את
מחשבותיי למקומות אחרים, אבל הרוח, שהמשיכה ללטף את גבי
ואחורי, העלתה ריגושים לא פחות נעימים באותם מקומות מוצנעים
בגוף שעדיין לא יבשו לחלוטין.
שילוב מוקדי הקרירות מאחור עם החמימות המחוספסת אליה נלחץ גופי
המרוגש מלפנים, יחד עם תחושת העירום המחודדת העלו את רמות
הריגוש לגבהים לא מוכרים וההמשך היה בלתי נמנע.
דחקתי את אגני אל החול החמים, אצבעות רגלי מתחפרות בקצב מבוקר
בחול, דוחפות אותי לפנים, מעצימות את החיכוך עוד ועוד.
פתאום עלה בדעתי שבכל זאת יכול להיות שמישהו רואה אותי, ושבכל
מקרה צריך להסתיר ככל האפשר את תזוזות הגוף. מיזערתי את
הפעילות לתנועות זעירות שבזעירות - שילוב של דחיפה קטנטנה
ברגליים והידוק האגן, בונה ואוסף את המתח באיטיות מהנה. היה לי
ברור שברגע המתאים אדרש למשהו הרבה יותר נמרץ ומורגש, אבל
בינתיים יש זמן, והמתח הנעים ממשיך להצטבר ולגבור.

מזל שאין אף אחד בסביבה, חשבתי לעצמי תוך כדי.
מזל? מה בעצם היה קורה אם מישהי, או אפילו מישהו היה עובר
עכשיו לידי? מה היה עובר לו בראש.  הרי כל עוד אני בקושי זז,
אי אפשר לדעת מה בדיוק מתרחש... הרי אני לא האדם הראשון ששוכב
ערום על החוף, לא?
אם אצטרך לקום זה כבר סיפור אחר, אבל ככה?  
ואם, למשל, תעבור מישהי, ודווקא לידי תשתהה, עושה את עצמה
כאילו משהו אחר מעניין אותה, הרחק מעברי, אבל בכל זאת אני נמצא
בשדה הראיה שלה?
נגיד שהיא שם עכשיו, עומדת ומבטה יציב, כאילו עובר דרכי. זה
שאני ערום כנראה לא מפריע לה, אחרת יכלה פשוט להמשיך וללכת. גם
לא זה שאנחנו בעצם לבד על החוף...
ובינתיים, למגעה המרפרף של רוח ים קלילה, קימורי אחורי החשופים
מתכווצים ומתרפים חליפות, אצבעות רגלי מתחפרות, דוחקות בשיכבת
החול הרטובה והקשה יותר אליהן הגיעו, וחודים מיקרוסקופיים של
גרגירי חול מעקצצים קצות עצבים רגישים מתחת לעור מתוח להתפקע.
הנה מגיעה נקודת האל-חזור, ההתפרצות הגועשת הולכת וצוברת
כוחות, מעכשיו העולם יכול ללכת לעזאזל, רואים, מרגישים, מה ומי
שזה לא יהיה.  
אספתי אלי את קצותיהן של כפות רגלי, עיגנתי אותן עמוק בחול
ונתתי את הדחיפה של חיי, כל גופי מתפרץ ומתרוקן לתוך החול
החמים שמתחתי. גלי עונג חזרו וזעזעו אותי עם כל תזוזה.

סחוט ומעולף התמקדתי בהתפוגגות המתח בגופי.
צריך להיכנס שוב למים, להישטף, ואח"כ לעמוד בשמש וברוח
להתייבש.  

מממממ - דווקא מתאים לי.