"שם, בין עפר ותכלת.
חלקת שלום ישנה..."

היא שרה לעצמה. זאת, היא הרשתה לעצמה רק כאשר הייתה לבד לבד.
היא שרה כל כך יפה. קול של מלאך ממש. היא ישבה על ההר, ראתה את
הכל מלמעלה. תמיד הרגישה כה קטנה בין האנשים. סתם עוד אחת, אחת
ממליארד שטועים. עכשיו מלמעלה היא כבר לא קטנה. אבל יכול להיות
שהיא עדיין טועה?
היא עדיין אחת ממליארד, אבל האם כולם טועים? האם אין צדק
בחיים? היא התיישבה על האדמה. הרגישה כל כך מחוברת אל הארץ.
ולמה שלא? זו היתה ארץ הקודש. למעלה השמיים היו תכולים. ובפעם
הראשונה בחייה היא ראתה שמיים ללא כל עננים. השמש החלה לשקוע.
כל כך יפה היא הייתה. גם היא רצתה להיות יפה. כמו אחותה
הגדולה. תמיד הן היו שתיים. האחת יפה והאחת חכמה. היא שנאה
להיות חכמה. היא רצתה להיות יפה. שיסתכלו עליה ואת המבט לא
יורידו. אבל כך זה היה - היא הייתה החכמה. לא יפה רק חכמה.
עכשיו היא שום דבר. היא סתם יושבת על ההר ושרה. עכשיו היא
הפסיקה לשיר. עכשיו היא מזמזמת מנגינות של שירים עצובים. שירים
שאבא היה שר לה. היא ירדה למטה. להיות קצת בין האנשים. לראות
מה כולם עושים. היא ראתה את אבא יושב על הנדנדה בחצר ובוהה.
אבא לעולם לא היה בוכה. רק בוהה. מחכה. ואמא במטבח מבשלת. גם
היא כבר לא בוכה. אולי לפעמים במיטה. כשהיא נזכרת בחכמה. הם לא
אומרים "היא הייתה יפה" רק אומרים "היא הייתה חכמה" כך הם
זוכרים אותה. היפה לא הייתה בחדרה. היא בכלל לא הייתה בבית.
היא גם לא הייתה בחוץ. היא הלכה לטייל. חיפשה שקט. שקט כמו שיש
לחכמה. גם בבית שקט. אבל השקט הוא של מתים. לא שקט אמיתי. ואם
רק זורקים מילה כולם בוכים. היא הפסיקה לשיר. החכמה. אמא
התחילה לבכות שוב. היא רצתה לומר לה: "אמא אל תבכי, אני כאן,
אני בסדר" אבל אמא לא הקשיבה. היא מלמלה תפילה. מחכה לתשובה.
למה לה? דווקא לחכמה? שיכלה כל כך להצליח. היא הייתה כל כך
קטנה. היא עוד זוכרת איך עוד לפני שנתייים בבת במצווה. היא
הקריאה את הדרשה שכתבה. וכולם אמרו איזו ילדה חכמה ונבונה. היא
תהיה סופרת או משוררת כי היא הייתה כל כך שנונה. החכמה
התייאשה. כבר התרגלה שאמה לא מבינה אותה. התרוממה החכמה. חזרה
אל ההר. אולי הוא לא כזה גבוה כמו שחשבה. אולי היא עדיין לא
מעל כולם? אולי לעולם כבר לא תהיה? השמש כבר שקעה. השמיים כבר
היו כחולים. אך עדיין לא נראו כוכבים. השמיים היו ריקים. כמוה,
כמו החכמה. היא החלה שוב לשיר.

"שם, בין עפר ותכלת,
חלקת שלום ישנה.
נומי, פרח נומי,
נומי, ילדה קטנה".