הייתי ילדה רגילה כשכל זה התחיל. אתם יודעים, בת 16, שתי
אחיות, חתולה, הורים גרושים, חיה עם אמא בבית פרטי בשכונה
ממוצעת ברעננה. 2 חברות טובות, בר ויסמין, תחומי עניין מוגבלים
של סרטים, קניות, והרבה בנים. דוד במיאמי, סבתא בצרפת וכולם
שמחים. בהחלט תפאורה מתאימה לכל התחלה של סיפור מתח. אף פעם לא
היו לי הרבה צרות בחיים-חוץ מ, אולי, הגירושים של הוריי, בגיל
8, אבל גם את זה עברתי יפה. כמו כל המותחנים המודרניים, גם
הסיפור שלי מתחיל באחה"צ אביבי אחד. בעצם לא, הוא היה מאוד,
מאוד, סגרירי. חזרתי מחוג רכיבה על סוסים שהתקיים בחווה סגורה,
והרגשתי נהדר. הגשם הרטיב את המעיל שלי, והרוח חדרה לעצמותיי
בעוז. הרגשתי קרירות מרעננת ממלאת את גופי. חיכיתי לאוטובוס
שיוביל אותי היישר לביתי, ברחוב האורנים 11. לפניי היה כביש
ראשי ומאחוריי חורשה. לא יער בן-שמן, חורשה רגילה, בעצם, עם
כמה עצים עבותים בתוכה. שמעתי צעקות, אבל שיערתי שהן מבתי
שכונת המצוקה ממול. עברו כמה דקות של עצבים עד שהבנתי שהקולות
המיואשים באים מהיער. לא חשדתי במשהו מיוחד, אבל ניסיתי
להרגיש, לרגע, כמו באפי, הכוכבת האהובה עליי. סידרתי את שיערי
בגולגול עם שוונצים שכבר מזמן לא מחומצנים, והתחלתי לנוע בצעדי
חתול איטיים וגמישים לאורך הכביש, עד שהגעתי לשביל עפר צר.
הלכתי לאורך השביל, אל הקולות, עד שהגעתי אל מקום שכיסה אותו
שיח עבות, שממנו ראו קרחת יער. במרכז העיגול, ששורטט בקפידה,
ראיתי שני בחורים ובחורה עירומה, בגדיה לצידה. בחור אחד ריטש
את גולגלותה עם אבן, והבחור השני מרח את דמה על כל האיזור.
התגובה האינסטנקיטיבית הראשונה שלי הייתה- הלם. שיתוק. אי
יכולת לזוז. לאחר מכן, ריצה היסטרית לכביש, ובו-זמנית חיוג
מקוצר למשטרה. המרכזנית ענתה לי: "שלום משטרה, במה אני יכולה
לעזור?". צרחתי בהיסטריה לטלפון: "שני בחורים רוצחים בחורה
ביער!!!". המרכזנית העבירה אותי ובאותו הזמן הגיע האוטובוס
שלי. עליתי עליו, ובחור עם קול רגוע ענה לטלפון: "הלו?". באותו
זמן נרגעתי טיפה, וקראתי בשפיות לטלפון: "שני בחורים רוצחים
בחורה בקרחת יער, בחורשה מול שכונת האזובים ברעננה". "מה
שמך?", הוא ביקש לדעת. הרמתי את ראשי כדי לשלם לנהג וראיתי שכל
יושבי האוטובוס מביטים בי. "נטלי רוטמן", עניתי בשקט לטלפון.
"מס' טלפון?", ואני המשכתי בשקט: "09-9375934". "תודה לך נטלי.
נתקשר אלייך בקרוב להזמינך לתחנת המשטרה הקרובה, לגבות ממך
עדות". הגעתי הביתה נסערת. סיפרתי לאמא על מה שקרה, והיא
השתיקה אותי כדי ששירה לא תשמע. היא נתנה לי כוס חלב, ניגבה את
פניי המזיעים במטלית לחה, והשכיבה אותי במיטה לישון. "את לא
יוצאת מכן מחר לבית הספר, ברור לך, גבירתי?". הנהנתי בראשי
ונרדמתי.

בבוקר למחרת התעוררתי מאוחר, וצפיתי בכל תוכניות הילדים שרומי
אוהבת. כשאמא חזרה מהעבודה, היא הכינה לי ארוחת צהריים ונסעה
לקחת את שירה מבית הספר ואת רומי מהגן. בתזמון מושלם, בר
התקשרה אליי ושאלה אותי למה לא הייתי בבית הספר. הסברתי לה על
כל מה שראיתי אתמול, והיא הייתה המומה כמובן, אך בקלילות
האופיינית לבחורה החמודה ביותר בשכבה היא ביטלה את זה: "אה, הם
בטח סתם שכבו... והאבנים האלו שראית סתם דמיינת". תודה, חברה.
כיף שיש תמיד על מי לסמוך שיאמין בך... התקשרתי לניחום ליסמין,
והיא, כמו תמיד, בקולה המרגיע הרגיעה אותי שזה לא נורא וזה היה
יכול לקרות לכל אחד. "ו, את כבר יודעת, נטלי, את מכירה את
התגובה השטחית של ברוש...". חיוך חמים עלה לי על הפנים
כשדמיינתי את יסמין, בקולה הרך והשקט, מגלגלת בעדינות את ה-ל'
וה-ר' על לשונה... את חיוכי קטעו צעקותיה של רומי כשנכנסה
הביתה: "טאלי, טאלי, תראי מה עשיתי היום בגן!", היא צהלה לעברי
בלשון ילדותית. קמתי מהספה וחיבקתי אותה בעדינות. היא הושיטה
לעברי יד קטנטנה שהחזיקה דף ועליו קשקוש בגירים. "וואו, רומי,
איזה יופי!", חייכתי את אחותי הקטנה, "את רוצה שנתלה את זה על
הקיר של החדר שלך?". היא הנהנה בילדותיות וכשראתה את באגס באני
בטלוויזיה היא הדביקה את אפה למרקע. את שירה לא ראיתי באופק.
בוודאי כבר נכנסה לחדרה, להסתגר עם הטלפון, ולדבר על מה שקרה
בבית הספר שלה באותו היום. כזו היא הייתה. ילדה מופנמת, שקטה,
רגשנית. אבל חמודה להפליא. אבל למרות זאת, אף פעם לא הרגשתי
קרובה אליה במיוחד. רומי יותר הזכירה לי את עצמי. שירה פשוט
הייתה... סגורה מדי. אמא נכנסה לבית, מלאה בשקיות. קמתי
במהירות לעזור לה לסחוב הכל למטבח. היא ניגבה את זיעתה במטלית
לחה ואמרה לי בעייפות: "נטלי", היא פלטה בעברית עם צליל צרפתי
מתגלגל, "דיינה מגיעה מחר". חיוכי נהפך לפתע לעצום: "דיינה? את
בטוחה?!?". אמי היקרה הנהנה ואני התחלתי לקפוץ ולצווח: "דיינה
מגיעה, ממיאמי...". אמי חייכה, לקחה כדור אופטלגין והלכה
למיטתה, לשנת הצהריים שלה.

למחרת הלכתי לבית הספר כרגיל. בישרתי בהתרגשות לבר: "דיינה
מגיעה מחר!". היא הסתכלה עליי במבט סתום: "דנה?", ואז חייכה:
"אה! דנה שולמן!... מגניב". "לא, לא!", כעסתי עליה בהיתוליות,
"הבת דודה שלי, דיינה, ממיאמי". בר המשיכה עם מבטה המטומטם:
"לא דאנה. דנה". "לא משנה...", פלטתי לעברה וכבר עפתי משם...

בשעות אחר הצהריים עמדתי בנתב"ג, עם בלונים, קופסה ענקית של
עוגיות שוקולד צ'יפס תוצרת הבית ושלט: "Hello Dana". כשהיא
יצאה ממסוף הנוסעים, חייכתי כאילו ראיתיה לראשונה. וזה בסך הכל
היה לפני שנתיים. היא נראתה פשוט נהדר, הבחורה. באמריקה, ארץ
האפשרויות הבלתי מוגבלות, היו קוראים לה צ'יק. כמו תרנגולת.
בישראל, הוולגרית עוד יותר, היו חושבים שהיא איבר-מין-מהלך, או
לפחות חברתו הטובה ביותר של סקאדם חוסיין, והיו שורקים לה
ברחוב: "כוסית", או: "פצצה". היא הייתה שזופה, אדומת שיער
באופן חינני, עיני האגוז שלה נצצו, וחתיכת הבד הזעירה שכיסתה
את חזה נקשרה בגאווה במרכז הבטן, כדי להציג לראווה את הפירסינג
שלה, אותו כינתה בעברית אמריקאית "הדש". עזרנו לה עם המזוודות
והובלנו אותה לבית. היא הוציאה מתנות, וכמובן שהתלהבתי מחצאיות
הגאפ החדשות- מי לא הייתה מתלהבת? שכבנו ערות עד מאוחר ודיברנו
על חיי האהבה של כל אחת. אצלי הכל די יבשושי ביחס לעונה, אבל
אצלה- שלא נדע. אהבות, בגידות, רומנים לוהטים. הדבר האחרון
שאני זוכרת שהיא סיפרה לי לפני שנרדמתי היה שאיזו ישראלית באה
לחופשה במיאמי וגנבה לה את החבר. דיינה מאוד כעסה.

בבוקר התברר לי שהיא מתכוונת לבוא לבית הספר יחד איתי- ולא סתם
יחד איתי, אלא מאופרת בכבדות, ויותר לא-לבושה מאשר לבושה.
חצאית המיני שלה חשפה זוג רגליים ארוכות וחטובות, וחולצת
המעטפת שלה נתנה הצצה לכל מי שבא. כל הבנים בבית הספר, כמובן,
סובבו אחריה את הראש- איך לא? ואף אחד לא שם לב אליי. אפילו בר
הייתה מוקסמת מפלאי פלורידה, ומלמלה שהיא צריכה לעבור לגור שם
יום אחד. בפסוקו של יום חזרנו הביתה, וגיליתי על המשיבון הודעה
מהמשטרה שאני צריכה לבוא לגבות עדות. השארתי את דיינה בבית
ביחד עם ערימת סרטים קלאסיים (אני בטוחה שהיא תסתדר עם בראד),
והלכתי לתחנת המשטרה ברעננה. תיארתי את כל מהלכי אותו אחר
צהריים, אחד לאחד. כשהייתי אמורה לתאר את מהלך הרצח התקשיתי
לדבר. הרגשתי כאילו גוש חמאת בוטנים נתקע בגרוני. אחד השוטרים
הביא לי טישו, השני הביא לי כוס מים צוננים והמשכתי לדבר.
החוקר שאל אותי שאלות רבות, רובן על התוקפים, אך אמרתי לו את
האמת: שאינני ראיתי את פניהם. הם הביאו לי את עיתון הבוקר
וקראתי את הכותרות, מזועזעת. כל פרטי הרצח המתועב תוארו שם,
כולל תמונה של זירת הפשע, ותמונת פספורט של הקורבן. קראו לה
קים סאנוביץ', והיא הייתה מרעננה, העיר שלי. העיתונאי הנסער
כתב שסיבת הפשע אינה ידועה. באותה מידה זה היה יכול לקרות לכל
אחת אחרת: לי, לבר, ליסמין, לשירה, לאמא, לרומי. לך. מזועזעת
ונסערת הוסעתי הביתה על ידי השוטרים, ולראשונה בחיי הלכתי
לישון בחמש אחרי הצהריים, שהייתה לגמרי במקרה גם השעה בה נפטרה
קים סאנוביץ'. סופית.

ביום למחרת אספתי את יסמין לקפיטריה לישיבת חירום. "ג'סמין",
אמרתי לה בקול הכי סמכותי שהצלחתי לגייס, "הייתה סיבה לרצח".
יסמין חשבה לרגע, ואז הביעה את דעתה: "נטלי, חמודה, גם את אסף
שטיירמן רצחו סתם". נכנסתי להיסטריה קלה, כמו שקרה לי תמיד
כשחשבתי על המעשה: "אבל יסמין, זה לא היה סתם. הם חבטו בעוז,
בכוח, ברגש. היה להם מניע לעשות את זה". יסמין, החכמה
והמאורגנת, כמו תמיד, הציעה את הרעיונות הפרקטיים ביותר: "בואי
נחשוב מה הדבר שמניע בני אדם בעולם. אהבה", היא הציעה, אך אני
ביטלתי: "לא, זה לא זה". "משפחה?", היא הציעה בשנית, "נהה...",
ביטלתי בשנית. שתינו הרכנו את ראשינו לכמה שניות, ובבת אחת
שתינו העלינו את ראשינו. ידעתי שאנחנו חושבות על אותו הדבר,
פשוט אני הייתי הראשונה שהעזה ללחוש את הרעיון המגלומני הזה
בקול: "כסף".

"טוב, אז עכשיו, אחרי שאנחנו יודעות שמישהו שילם להם כדי להרוג
אותה... מה עושים?", שאלה יסמין על כוס מילקשייק תות בחדר
הורוד שלי. "אולי נחקור קצת עליה", הצעתי בתמימות, "נשאל קצת
בני משפחה, חברים, איך היא הייתה, מה היא עשתה בזמן האחרון".
"כן בטח", ענתה יסמין בציניות לא אופיינית, "את לא מבינה את
זה, נטלי? כולם עכשיו בטראומה. הם באבל". ואני, שוב בתמימות
הילדותית הדווקא-כן-אופיינית לי: "אבל הם בטח יסכימו לעזור כדי
לדעת מי רצח את היקירה שלהן". יסמין, עם המוח המעשי השיבה:
"לא. אנחנו צריכות להתחזות למישהו אחר. אולי נתחזה ל...
עיתונאיות". "אוקיי", אישרתי ולגמתי בלגימות רעשניות את שארית
שייק התות שהיה בכוס. יסמין הסתכלה עליי במבט מאשים, ואני
החזרתי לה מבט תמים וחף מפשע.
"אני מבינה שקשה לכם, אבל אולי תוכלו לדבר איתנו קצת על זה,
אולי לפרוק קצת מהאבל, מהיגון, אולי גם מהפחד והאימה, ובטח גם
הזעם, ששוטפים אתכם עכשיו", יסמין הפגינה כישרון משחק נדיר
בפני חבריה של קים. "א...אוקיי, אני משערת", היססה אחת
מחברותיה הטובות לשעבר, ואמרה: "אני מוכנה לספר לכן קצת על
קים". יסמין הביטה בי במשמעותיות ושאלה: "האם היו ציוני דרך
חשובים בחיי בזמן האחרון?", ולי היא הורתה ע"י תנועות שפתיים:
"תכתבי...". שלפתי דף פוליו ועט פרקר חדיש ומחודש והתכוננתי
לכתוב. "היא... היה לה חבר חדש בזמן האחרון, קראו לו מיקי".
רשמתי: "חבר חדש- מיקי". "היה לה קצת קשה בלימודים", היא
המשיכה, ואני המשכתי לכתוב, "וגם היו טיפה בעיות עם ההורים,
אבל כמו לכל מתבגר, אני משערת. אבל... אם היה ציון-דרך באמת
חשוב בחייה בזמן האחרון, זה הטיסה שלה". "איזו טיסה?",
התעניינתי, בתור חובבת חו"ל ידועה. יסמין התבוננה בי במבט
זועם. "היא טסה לארה"ב לחודש. היא חסכה כסף הרבה זמן לנסיעה
הזו", אמרה חברתה בעצב ופרצה בבכי. "אני... אני, באמת... אני
מצטערת, אבל אני לא יכולה להמשיך". "זה בסדר", טפחה יסמין
בעדינות על כתפי החברה הבוכייה, "תודה רבה. יהיה טוב. אנחנו
מצטערות על קים". הלכנו משם באיטיות לכיוון ביתה של יסמין.
"רשמת הכל?", היא שאלה. "כן אבל...", אמרתי, "לא נראה לי שזה
חומר גלם מספק". יסמין עיקמה את אפה: "בואי, ניכנס, נעבור על
זה בתור על כוס שוקו קר". ישבנו בחדרה של מורן על ספת העור
הלבנה, ועברנו סעיף סעיף ברשימה. "חבר חדש- מה זה יכול להיות?
הוא לא היה שוכר מישהו כדי שיהרוג אותה. בעיות בלימודים... עם
ההורים... לא ממש מפריע. טיסה לחו"ל... איך זה בכלל קשור?
נטלי, למה רשמת את זה?". אני קמתי והתחלתי להסתובב בחדר: "טיסה
לחו"ל... טיסה לחו"ל... רגע, טיסה לחו"ל! לארה"ב! את זוכרת
איפה היא אמרה שקים טיילה?". יסמין קימטה את מוחה בניסיון לשמן
את גלגלי הזיכרון: "ניו-יורק, וושינגטון, אורלנדו, מיאמי,
לוס-אנג'לס, סן-פרנסיסקו"... הקשבתי בחצי אוזן לרשימה שלה, ואז
קפצתי. "רגע-רגע, תגידי שוב!", הפצרתי בה. "ניו-יורק, וושי-",
קטעתי אותה באלימות: "אמרת מיאמי?!?". יסמין נראתה נעלבת: "כן,
סו וואט? מה כ"כ מיוחד במיאמי? זה שיש לך משפחה שם לא אומר שכל
העולם ואחותו מתעניינים בזה". ניסיתי לחבר אחד ועוד אחד, אך
תמיד הייתי גרועה במתימטיקה. "דיינה אמרה משהו על ישראלית...
שגנבה לה את החבר... ג'סמי, תשיגי לי את הטלפון של החברה שלה".
יסמין הציבה לפניי במאוזן את פיסת הנייר המקומטת ומס' הטלפון
עליה. חייגתי במהירות בטלפון האופנתי של יסמין, והיא ענתה כבר
בצלצול הראשון: "שלום אור. מדברת נטלי, ביקרתי אותך קודם.
תגידי, כשקים חזרה ממיאמי היא אמרה משהו על איזה בחור?". אור
נשמעה מתפלאת: "לא נראה לי... בעצם, כן, עכשיו כשאני חושבת על
זה- כן... היא דיברה על מישהו חתיך בשם שיין, שהייתה לו חברה
פצצה, שקראו לה דנה או משהו". "תודה!", אמרתי לה במהירות
וניתקתי את הטלפון. "ידעתי! דמיט! ידעתי כל הזמן! התשובה כל
הזמן הייתה מתחת לאף שלי!!!", רקעתי ברצפה בעצבנות. "תשמעי,
יסמין, את תחכי כאן. אני הולכת לבית שלי, להתעמת עם דיינה. היא
זו שהזמינה את הבריונים לרצוח את קים סאנוביץ'". "דיינה?!?",
יסמין שאלה בתדהמה. "אין זמן לדיבורים, יסמינוש. חכי לטלפון
ממני. ביי!", יצאתי במהירות מן הבית וצעדתי בטירוף לעבר הבית
שלי. בחדרי המתינה לי לא אחרת מאשר בת דודתי היקרה דיינה
אולסן, עם אקדח טעון ביד. "הי, הנה את", קראה לעברי, "באמת
תהיתי כמה זמן ייקח לך להבין שאני זו שהזמנתי את הבחורים להרוג
אותה. האונס היה רק בונוס, בשבילם. לא שילמתי עליו". "כלבה!",
צרחתי לעברה, מקווה שמישהו יוכל לשמוע אותי, אך שכחתי שאמא
לקחה את רומי ושירה למחזמר עם חני נחמיאס. "את הרגת אותה! את
מבינה את זה? את הרגת בן אדם!!!". בעיניה של דיינה היה מבט
מטורף: "לא לא, נטלי דיר. לא אני לחצתי על ההדק. עכשיו, יש
משהו שאת רוצה לדעת לפני שאני לוחצת על הכפתור הקטנצ'יק הזה
פה?". "למה עשית את זה?!?", שאלתי בעיניים רושפות. "את זה את
כבר יודעת. הכלבה הקטנה לקחה ממני את שיין. והרי בתנ"ך הקדוש
כתוב- אל תחמוד אשת רעך. עוד משהו?". עצרתי לרגע: "למה בעצם,
באת לישראל? לא היה עדיף לך להישאר שם?". היא ענתה בעיניים
רושפות עוד יותר משלי: "באתי לכאן כדי להרוג אותך. הבחורים
סיפרו לי שבחורה כלשהי הציצה וראתה את המעשה, ושלחו לי תמונה
שלך. כמובן שמייד הבנתי שמדובר בבת דודתי החטטנית. אז באתי
לסגור עניין. שלא יהיו אשמים". ברגעים כמו אלו, כשקנה של אקדח
מכוון אל מצחך ואת לא יודעת שום הגנה עצמית חוץ מכמה תנועות
שלמדת ב"באפי" שבוודאי לא עוזרות מול אקדח, אפשר לסמוך רק על
הזיכרון. "טוב, בייבי. אין לי ממש עוד תקווה לחיות. את תהרגי
אותי. אבל תיאסרי על זה, ותיאסרי על רצח קים סאנוביץ'. יסמין
יודעת. אמרתי לה". "כלבה!", היא צרחה לעברי, וירתה ירייה אחת
בראשי. הבנתי שאמא שלי, כשחזרה הביתה, מצאה שתי גופות של נערות
צעירות מלאות בדם, ירויות בראש, ובידה של אחת מהן, שפעם הייתה
אמריקאית, יש אקדח.
הייתי ילדה רגילה כשכל זה התחיל. ועכשיו, עכשיו אני לא ילדה
רגילה. עכשיו אני מתה.