כשהייתי ילד הגעתי למסקנה שהבעיה הגדולה ביותר שיש לאנשים
מבוגרים היא שהם לא מסוגלים להבין ילדים - הם שכחו איך זה
להיות ילד. הבטחתי לעצמי להקפיד בכל תקופה ותקופה בחיי לא
לשכוח, להבין הכל, כדי שכשבסופו של דבר, כשאהיה כבר מבוגר,
עדיין אהיה גם ילד, ואוכל להבין מה בעצם ההבדל. העליתי כמובן
גם את האפשרות שלעולם לא אהיה מבוגר, כי ייתכן שלהיות מבוגר
פירושו, פשוט, לשכוח מה זה להיות ילד. אולם האפשרות הזו לא
הטרידה אותי במיוחד - אם זה להיות מבוגר, אז אני רוצה להישאר
ילד לנצח, פיטר פן.
שבוע בערך לפני הגיוס נזכרתי בהבטחה ההיא, ובכל ההבטחות האחרות
שלי לעצמי, שאותן כבר הספקתי להפר. שאלתי את עצמי אם בעוד שלוש
שנים אהיה עוד ילד, או אולי כבר בעוד חודשיים אהיה מבוגר. אז
אמרתי שלום לפיטר פן, רק מין שלום זמני כזה, אך לא בדיוק
להתראות, שכן בין קירותיו הדהד זכר המילים: "אולי לא אראה אותך
יותר".
הבוקר ראיתי כמה ילדים, מתעללים בחגב, או משהו שנראה כמו חגב.
הם אספו חול בידיהם הקטנות והמתוקות, וזרו אותו ממעל על החרק
המסכן. רציתי לגשת אליהם ולנזוף בהם, ליהנות מהתחסדות של חכם
על קטנים, אך למזלי הבנתי כמה צבוע הדבר לפני שהיה מאוחר מדי.
כל היום חשבתי על כך. כיצד ייתכן שהתחלפתי ככה בצדדים - הרי
אני הייתי תמיד הילד הנזוף, והנה הייתי רק פסיעה קטנה מהמבוגר
הנוזף - למה? אני צריך להבין את הילדים האלה, עכשיו, או שבזה
הרגע תחמוק ממני הילדות. ילדים הם כל כך אכזריים לעתים. האם אי
פעם הבנתי את האכזריות הזו? האם פירוש להיות ילד להיות אטום
לסבלם אחרים? לא, לא ניסחתי את השאלה האחרונה כראוי. היא מציגה
את הילדים כמפלצות. "אטום" אינה המילה הנכונה. היא מרמזת על
רצון להתעלם. הילדים האלו פשוט אינם מסוגלים להבין את סבלו של
החרק. הם מעולם לא חוו דבר דומה לזה, דבר בר השוואה, וכמה טוב
שכך.
אני, לעומת זאת... גם אני, בעצם, לא מסוגל להבין את סבלו, לא
באמת. לא בתוכי, ביני לבין עצמי - אינני יודע באמת מה עובר
עליו. כמה טוב שכך. מעניין אם החרק מסוגל להבדיל בין ילדים
שזורים עליו חול לסופת חול. האם הוא מגיב באותה צורה בסופה,
מתרוצץ ונעצר, ושוב מזנק ושוב נעצר, בלא לחפש מחסה?
שלום לך פיטר פן, טוב לראות שאתה עוד פה. את ההבטחה הזו
קיימתי.