אומרים שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
ואני, מה אני עשיתי? היו לי רק כוונות טובות, ניסיתי! זה לא
שלא ניסיתי!
למה להאשים? למה מישהו חייב מיד להגיד שהדרך לגיהינום רצופה
כוונות טובות? למה לא נותנים לי סיכוי? מה עשיתי שגוזרים עלי
מיד גזר דין גיהינום? לא עשיתי שום דבר רע... רק כוונות טובות
היו לי.
החיים הם כמו מפל, הם נופלים ונופלים ולא מפסיקים לעולם, אנחנו
שותים ממנו תמיד, לפעמים הוא טעים יותר ולפעמים פחות.
ישבתי ליד המפל, לא שמתי לב לדבר מלבד למפל, האוויר היה קריר.
המים היו צלולים ונעו במהירות מתגברת, חשתי עצמי כנע עם המפל.
ישבתי על אבן טחובה, הבטתי אל היער שהקיף את המפל, יער ירוק
לעד.
הבטתי אל האבנים החדות שהמים פגעו בהן בחוסר רחמים, כאדם המכה
אדם אחר.
חשתי רע על כך, הייתה זו אלימות לשמה, טעם מר מילא את פי.
מדוע כך פעל הטבע? מדוע הוא יצר אותנו כה... כה... מכוערים? כה
רעים!
היה זה נראה כאילו הטבע נתן לנו את חסרונותיו שלו, הוא לא שיפר
דבר...
רציתי להפוך להיות חלק מהמפל, רציתי להתאחד איתו ולא לחזור
להיות אדם לעולם.
אך לא יכולתי, הזרם לא הרשה זאת, נשארתי בגופי הקטן והגלמוד
לעומת הזרם, בגופי המכוער וחסר החשיבות כל כך.
אם הזרם לא יקבל אותי, אולי האבנים יקבלו אותי, יחממו אותי אף
על פי שקור המים עוטף אותן, אף על כך שדם זורם בעורקיי וליבי
אינו כשל סלע... האומנם?
הכנסתי את ידי אל תוך הזרם הקריר ואחזתי בבוץ, שלפתי את ידי
וקצה המעיל החום שלי היה רטוב וכך גם ידי, הנעתי את הבוץ בין
ידי, מלכלך את עצמי.
ואז חשתי בדבר מה קשה, ידי נשרטה מאבן נהר אשר הייתה בבוץ.
הבטתי באבן, היא הייתה קרה ועגולה, מושלמת, אך לא חיה.
זרקתי אותה אל מעבר למפל, גורם לה ליפול לאגם אשר מתחת, האם
הייתה זו אלימות? האם פגעתי בדבר מה? האם האבן שונה מכל אדם
שאר בו ניתן לפגוע?
האם רק משום שהיא לא יכולה לומר דבר ולא להגיב אומר שהיא לא
פגועה?
בני אדם אחרים מעולם לא עצרו להקשיב, מעולם לא היה להם הזמן
להקשיב.
כל שאני מבקש הוא להקשיב לזרם המים הנע באיטיות, להקשיב לתנועת
האוויר המלטף וללחישות האבנים הקרות.
הייתה זו מנגינה יפה, חשתי בה שלם כמו שלא חשתי שלם בשום מקום
אחר.
אך למרות שהייתי כאן זמן כה רב, הזרם מעולם לא הסכים לקבלי.
הבטתי אל תוך המים, אך לא קיבלתי שום ברכה חמימה, קיבלתי רק את
השתקפות פניי, ראיתי את פניי השזופות מעט, את עיניי הכחולות
הכהות והצלולות ואת תלתליי הבלונדיניים הכהים, ראיתי את מעילי
החום שהיה מכוסה במים ובוץ.
אך רק אני חייכתי אל עצמי חיוך חם ואוהב, הזרם היה אנוכי ולא
הביט אליי, כמדבר אל עצמו אך לא מתייחס אליי, רק רציתי שיתייחס
אליי, רק רציתי קצת הוקרה.
האם זו אשמתי שהוא לא התייחס אליי? האם אני צריך לעשות דבר מה
מיוחד...? אך הזרם לא ביקש דבר, אם הוא היה מבקש הייתי נותן לו
את כל רכושי ואת כל היקר לי, אך הזרם לא רצה דבר, הזרם העדיף
שלא לקבל אורחים.
לא טעיתי! הזרם פשוט לא רצה בי, נכון?
לפחות הזרם היה חבר טוב תמיד, הוא לא דיבר, הוא לא אמר מילה,
הוא לא מתח ביקורת, אך הוא גם לא נתן שבחים... הזרם היה ערב אך
ורק לעצמו.
אך מה איתי? מדוע הזרם לא היה ערב לי?!
אהבתי את המפל, אך הוא לא אהב אותי, הוא גם לא שנא אותי, אך
היה עדיף לי שישנא אותי מאשר שלא יחוש כלפי דבר.
לא היה לי דבר חוץ מהמפל, חוץ מתחושת השלמות, אלה הם הדברים
האמיתיים היחידים שהיו לי בחיים.
היו לי כוונות טובות, רק רציתי שהמפל יאהב אותי.
אהבת בני אדם הייתה שונה, היא לא הייתה כשל המפל, היא לא הייתה
אהבה מוחלטת ומתמסרת.
אך לא קיבלתי לעולם את אהבת הזרם, לא אוכל לדעת את התחושה
בוודאות לעולם...
מדוע כשהטבע ברא את המים הוא לא נתן להם רגשות? מדוע רק אנו,
המכוערים וחסרי החשיבות קיבלנו את היכולת לחוש ולהרגיש?
האם הייתה בכך כוונה נסתרת? האם רק אנו בני האדם נועדנו לסבול
ולשנוא, האם הטבע כה מושלם שעליו לא להרגיש? שעליו תמיד להיות
קר ומושלם?
מדוע הטבע גזר עליי לסבול ולחוש ריקנות? מדוע הטבע גזר את דרכי
אל הגיהינום למרות כוונותיי? מדוע הטבע שנא אותי כל כך?!
כל כוונותיי הטובות נזרקו אל תהום הנשייה רק משום שלא היה דבר
שיכל לקבלן, משם שהטבע פסח על רגשותיו, וחילקן רק בין בני
האדם.
לכל דבר יש סיבה, כך אומרים.
אך איני מוצא כל סיבה לחיים כאשר דבר לא מקבל אותי, כאשר אך
ורק הזרם שם להקשיב לי, אך לא לענות לי לעולם.
האם יש לכך סיבה חבויה וסודה כלשהי? סיבה אשר היא נשגבת מעבר
לידע האדם הטיפש והקטן, האם אנו כה לא חשובים שנגזר עלינו לא
לדעת לעולם?
בכיתי, דמעותיי זורמות החוצה כמפל, נעות כנהר ומתערבבות במי
הנהר המתוקים.
ריקנות אובדנית פעמה בי, חשתי כי דבר לא נותר לי, שאני עירום
אל מול העולם.
רציתי כל כך רק לעשות טוב, רק לגרום לנהר לשמוח בחברתי, אך לא
קיבלתי דבר, לא מילת עידוד ולא קריצה חמימה.
רציתי לצעוק אל המים, להוכיח לנהר שאני לא סתם אדם, שיש
להתייחס אליי! שאני קיים! אני איני דבר שניתן לפסוח עליו, אני
חושב ומרגיש! כואב לי כאשר פוגעים בי! איני כאבן ואיני כמים,
אך אין זה אומר שאני רע... שאני פחות טוב.
משום שאני שונה, משום שאני נושם ומשום שעורי חם יש להתייחס
אליי כשונה? יש להכיר בי כפחות טוב?
האם משום שכוונותיי אינן כשלו אין להתייחס אליי? האם משום
שאיני זורם לנצח כנהר ומתרסק אל תוך האבנים אני שונה?!
אני דומה לנהר וכך גם כל בני האדם, אנו אכן זורמים לזמן מה
ולאחר מכן מתרסקים, אנו דומים יותר משנרצה.
החלטות לא ניתנו לנו, אני לא אוכל לקבל את שארצה לעולם, משום
שלא בכוחי להחליט.
דבר אינו צפוי, לא יכולתי לדעת לעולם שהנהר לא יקבל אותי, אך
ניסיתי, אם לא ננסה לא נעשה דבר לעולם, עלינו לקחת סיכונים...
גם אם נכשל.
אך הכישלון היה חזק מדי וכבד מדי, לא יכולתי לשאת אותו על
כתפיי.
לא ציפיתי לכך, לא ידעתי שהכישלון יביא לפי טעם מר, שהוא יביא
לי את תחושת הדם והאבדון.
אך ניסיתי...
ישנם דברים שלא עשיתי מעולם, ישנם דברים שלא העזתי לנסות, אך
את הקשה מכל שהעזתי לנסות הכזיב אותי, וגרם לי לחוש שטעיתי.
אך לא אוותר אף על רגע מניסיוני, כל דקה שביליתי בשלמות של
המים הזורמים נחרטה בתוכי לעד.
אך נר שהיה בי דעך לאט, מי הזרם כיבו את אש התשוקה אשר בערה
בי.
ועתה לא נשאר ממני דבר, רק קליפת שבה לא היה דבר חוץ מריקנות
ואכזבה.
קמתי ועמדתי על גדת המפל, מביט אל עבר התהום והאבנים החדות.
דמעותיי כבר יבשו, לא חשתי דבר יותר, אף לא את הריקנות, כל רגש
עזב אותי ולראשונה חשתי כנהר, אך תחושה זאת לא הייתה עילאית,
היא הייתה ריקה, היא לא הייתה מה שחשבתי שהיא תהיה, טעיתי, כי
אני אנושי.
בני האדם יכולים לחוש וכאן גדולתם על הנהר ועל הזרם, זה הדבר
אשר משפיע עליהם ומשום כך הם שונים, אך לא פחות טובים...
אך אני כבר לא הייתי אדם, הייתי קליפה של אדם, לכן לא חשתי כל
טעם בקיום, לא חשתי שום רגש חוץ מעצב תהומי.
לא התקיימנו מהמים, לא נועדנו לחיות כחסרי רגש.
ניתרתי, ניתרתי אל עבר המפל.
ברגעי האחרונים, כאשר המים מילאו את פניי וחשתי באבנים החדות
והמתקרבות, הרגשתי כנהר, חזק ומלא כוח, חסר רגש, אך מושלם.
מן העפר באת ואל העפר תשוב...