בגן הסגור שבקצה העיר
שוכב לו ילד קטן, צעיר
משחק להנאתו בערוגת הפרחים
מריח, נוגע, מה טוב לו ומה נעים
ויודע בלבו שאין לו בית, ולא הורים
ומשכיח את צרותיו רק לרגע אחד,
בערוגת הפרחים
כי אין לו בית לילד
ואין לו כתובת
ברחובות מסתובב
כבן תערובת
לא אדם ולא חיה הוא,
אותו הילד הזועק לעזרה
זועק עד כלות נשמתו
אך איש לא שמע
והוא שם יושב
בגן הסגור שבקצה העיר
בין עלים שעפים ברוח הערב הקרירה
ובין העצים רבי הקומה, המטילים עליו אימה
ואיש לא ישים לב
ואיש אותו לא יידע
כי יושב הוא בגן הנעול בקצה העיר
ואיש זעקתו לא יישמע
כי אין בעולם מקום יותר חם,
ויותר בטוח מאשר שם,
שם הרחק בתוך הגן הסגור,
אשר מרוחק מבתי המגורים,
שם... עמוק בתוך ערוגת הפרחים. |
