החבר הכי טוב שלי הוא לא בנאדם מיוחד. באמת בחור על הכיפאק אבל
חוץ מזה הוא סתם אחד. בערך כמו כל אחד אחר. לא חכם מדי. לא
טיפש. לא מכוער. לא יפה. לא גבוה לא נמוך. תעודת בגרות ממוצעת.
פסיכומטרי סביר. שניים-שלוש אקסיות. בצבא הוא היה משהו רגיל.
אוהד איזה קבוצת כדורגל. יש לו תואר במשהו. עובד במשהו במשרד.
שונא את הבוס שלו. נשוי ללא ילדים. מצב כלכלי כמו כולם. יש לו
חובות אבל בינינו למי אין? גר בבית דירות איפשהו בתל אביב.
ביחסים טובים אם השכנים. נוהג בסובארו. היא מתפרקת. ממש סתם
אחד.
אני אישית ממש נהנה לבלות אותו. אני מבלה איתו המון. אנחנו לא
עושים שום דבר מיוחד - כבר אמרתי לכם שהוא סתם אחד. יושבים
בבית קפה מדי פעם. רואים איזה משחק בטלויזיה. כמה בירות באיזה
פאב מקומי. סתם דברים רגילים. אבל הוא מסוג האנשים שגורמים
לדברים הרגילים להיות יותר מעניינים. הבעיה עם החבר הזה זה
הבטחון עצמי שלו. באמת יש לו בטחון עצמי ממש נמוך. הוא לא נפתח
לאנשים חדשים ונשאר במעגל חברים מצומצם. הוא מתבייש להתבלט
באירועים חברתיים ובחיים לא יספר בדיחה אם יש יותר מדי
מאזינים.
זה בא לידי ביטוי בעיקר עם אשתו. אני בחיים לא ראיתי זוג
שמתאים אחד לשני יותר מהשניים האלה אבל הוא בטוח שמגיע לה
יותר. עוד מלפני שהם התחתנו. הוא טוען שהוא לא בעל טוב. שהוא
לא מפנק את אשתו מספיק ושהוא לא מעניק לה מספיק צומת לב. הוא
מדבר איתי על זה הרבה. מתייעץ איתי איך להיות בנאדם טוב יותר.
ואני - מה אני מבין מהחיים שלי? לי הם נראים ממש שמחים ביחד.
מהצד זה נראה כאילו הם מאוד מפרגנים האחד לשניה אבל מאיפה אני
אמור לדעת מה באמת הולך ביניהם. מתי לי כבר הייתה חברה רצינית
שאני כזה מומחה? לא יודע למה הוא מדבר איתי על זה בכלל. אין לי
מושג מה לייעץ לו. אני מנסה להסביר לו שהוא עושה מספיק. היא לא
מתלוננת על כלום והיא אוהבת אותו - אז מה הבעיה? אבל הוא לא
מקשיב לי. כל הזמן רוצה לעשות בשבילה יותר. מה עוד הוא כבר
יכול לעשות?
הוא התחיל לעצבן אותי בזמן האחרון. כבר אי אפשר סתם לשבת איתו.
כל הזמן מתלונן. כל הזמן מבלבל לי את השכל. זה כבר הגיע למצב
שאני מתפרץ עליו. "מה הבעיה שלך?", "תפסיק להיות כזה מטומטם",
"ינעל רבאק, אתה בעל מצויין!" "לא עשית שום דבר רע". אבל הוא
לא מקשיב. רק מסתכל תמיד על הרצפה וממלמל "מגיע לה יותר". פעם
עוד הייתי אומר לו שהוא אידיוט. שלאישתו יש מזל שיש לה בעל
כזה. גם היא כל הזמן אומרת לו את זה. היום כבר אין לי זין
לשטויות שלו. אני מנסה לשנות נושא כשהוא מתחיל לדבר על זה. אם
אנחנו שותים בפאב והוא מתחיל להשתכר, הוא מדבר לעצמו לפעמים.
"אני אפס". "למה היא עדיין איתי?" וכו' וכו'. זה בדרך כלל השלב
שאני מזמין חשבון.
כבר לא כיף לשבת איתו. כל הדברים שהיינו עושים ביחד נהיו יבשים
כאלה. אם יוצאים לשתות, לא משנה אם זה כדי לנקות את הראש או
סתם כדי לבלות, הוא לא סותם את הפה. בבית קפה הוא מתחיל
להתלונן עוד לפני שהכוס מגיעה. גם אם אנחנו רואים משחק
בטלוויזיה הוא יושב בשקט. פעם הוא היה רואה אותו ממש
בהתלהבות.
התחלתי להפגש איתו פחות ופחות. כמה כבר אפשר לשמוע את אותן
תלונות חוזרות על עצמן? אם היו לו בעיות אמיתיות אז מילא - אבל
זה? גם פגשתי מישהי וזה התחיל להיות רציני. ראיתי אותה יותר
ויותר ואותו פחות ופחות. באיזשהו שלב די ניתקתי איתו קשר. אחרי
כמה זמן שמעתי שהוא ואשתו התגרשו.
כמה שנים אחרי זה פגשתי אותו במקרה. ממש במקרה. הציבו אותנו
למילואים באותו מקום. דיברתי איתו קצת. האמת היה נחמד להיזכר.
שאלתי אותו גם לגבי הגירושין. הוא אמר שמה ששמעתי זה נכון. שזה
פשוט לא הסתדר ביניהם. שאלתי אותו אם הוא מצטער על זה אז הוא
ענה עם קול קצת חנוק וטיפה דמעות בעיניים: "לא. באמת שהגיע לה
יותר...".