וביום ההוא, תישמע הדפיקה בדלת למרחקים,
והעולם יעצור לשניה או שתיים,
ושקט יתפשט על פני כל. הוילונות שבחדרי ינועו ללא רחש, אל מול
הרוח האילמת.

וביום ההוא שיגיע, אבוא לפתוח לרווחה את הדלת ואביט בך -  
מופתעת, לא מופתעת.
ואתה, העומד על סף דלתי, תישיר אלי מבט, חצי נבוך, מעט מתרגש,
והחוט המקשר בינינו, הממאן להיפרם, ימתח רק עוד מעט, כמעט עד
לקצה יכולתו הרציונלית.

הרציונל מעולם לא היה מנת חלקינו.

ואתה תושיט את ידך אלי ותאסוף אותי אליך, את כל מה שנשאר ממני
וממי שהייתי פעם, תאסוף ותחזיק קרוב קרוב, שאני לא אברח.

אבל בגופי מעולם לא ברחתי אלא רק בנפשי שהייתה פצועה וכואבת.
ברגעים ההם לא נתתי לאינטימיות המיוחדת, הייחודית שלנו,
להפציע.

כשתאסוף אותי אליך, ארגיש בפעימות לבך, ואתה תחוש בשלי. אני
אפסע צעד אחורה, משתחררת מאחיזתך.

אינספור פעמים שניסיתי להשתחרר ממך ולא הצלחתי.

אתה תאמר לי בפנים מעט מחויכות, אולי מהמבוכה - זה נגמר.
נפרדנו.

כמה זמן חיכיתי לשמוע מפיך את המשפט הזה. התקווה שיגיע מילאה
אותי תקופה ארוכה ורוקנה אותי מכל הדברים האחרים. וכשהיא
נגוזה, נשארתי ריקה. המשפט הזה מעולם לא הגיע, כל פעם התקרב
וכמעט יכולתי לחוש אותו, להרגיש אותך - זה נעלם כאיננו. חזיון
שווא. יכולתי לדמיין אותך אומר לי אותו, מחייך, מתקרב ונושק לי
ואת כל כולי נזרקת אליך, מורידה כל מחסום ונותנת לך את התשובה,
את המענה לכל רגש שמציף אותך, וממלא אותי.

רק שעכשיו אני מתרוקנת, וביום ההוא שתופיע מולי, על מפתן ביתי
אחבק אותך ואשלח אותך לחזור על עקבותיך. זה באמת נגמר.

רק הדמעות בעיניים שלי, ועקצוץ קטן בלב, הם אלו שיבגדו ויעלו
את מה שנשאר וחקוק לעולם.