העיניים שלי כנראה לא חודרות לנשמתו כמו שעינייו מעיזות לחדור
אליי ולמלא כל חלקה טובה בתוכי. מדמיינת איך הוא ייכנס בכל רגע
ויראה אותי בוכה וישאל לליבי, יחבק, יבין ויחזיק את ידי לעד.
הולכים יד ביד נהיה, תמיד.
עינייו ועיניי מסתכלות קדימה לאותו האופק. מדמיינת הכל, הכל
כבר מוכן לרגע שיגיד "הנני עבורך"...
ולו יעצור בעדי טרם אלך לעבודה רק כדי לראות אותי, ובנשיכת
שפתיו אבין שהוא כבר מתגעגע מפני שדרכינו נפרדות.
שיבוא וייקח את ידי ויאמר "בואי נרד אל הגן"... נתבונן אחד
בעיניי השניה... וכך, בהזמנה אחדור לנשמתו לעד...
ותהיינה נשמתנו משתובבות בלי מילים, עד חדל העולם מלהיות.
גבר יקר שעינייו מדברות, שכינה שומרת את קודקודו, ידיו ידיי
עבודה, מוחו כשלי ונשמתו עדינה כנוצה...
כבר שנה עברה... התקרבנו, התרחקנו, התקרבנו, התרחקנו,
התקרבנו... אל תרחק ממני עוד.
אני מסתכלת לאופק שלך, קוראת לך נגד הרוח...
עבורך אתאמץ תמיד - ואתה יודע זאת.
קרב אותי אל ליבך ומשפחתך ואל תרחיקני עוד.
אתפלל לכך כל בוקר וערב. עד מתי תתנהג בי כנער?

עת זו אומר - "חייך הכל לטובה"... אמן.

ואוו... כתבתי את זה מזמן, אחרי ערב שבו דיברנו עד 4 לפנות
בוקר, וכשנפרדנו ראיתי אותו מנסה להסתיר חיוך... כל כך ילדותי
וכל כך אמיתי.