הערה: הסיפור הזה מופיע בדפוס בכתב העת מאזנים בהוצאת הארץ.
הוא הופיע כאן לראשונה. תודה על התגובות.


היא ישבה על הרצפה הקרה, אך גלי הקור שטיילו על עורה בגאות
ושפל של כפור, לא הצליחו לשכנע את גופה הכואב לנוע ולו תנועה
אחת זעירה.
היא ישבה שקטה, קפואה ודוממת. מבטה הנעוץ במרצפות החשוכות קר
וריק.

החלון הגדול היה סגור ומאובטח, ורק דרך חריץ קטנטן בין התריסים
הכהים יכולה היא לבהות בטיפות הגשם שנחבטו במדרכה עת הרימה את
מבטה הכבד מהרצפה.
היא עצמה את עיניה, ונעלה את עפעפיה בתחושה רטובה. פניה
התייבשו כבר מזמן, פעמים ספורות, והיא לא יכולה הייתה להרשות
לעצמה להתפרץ שוב.
אולי אם עוד פעם אחת תבכה, תתייבש ולא תהיה עוד.

היא ישבה שם קרה ומיותמת, זמן רב לאחר ששכחה מהו מגע חם, או
מבט אוהב.
כמו עלה יבש המנודה מביתו, נגרר על הקרקע ונותן בלית ברירה
לרוח הצוננת לשאת אותו לאן שתרצה, כך הייתה גם היא.

דמעה נצצה על קצה ריס שחור ונחבטה בכוח בברך חשופה, המשיכה את
דרכה במורד הרגל, משאירה חתך דמיוני לאורך העור הקר. אילו
הייתה זו סכין שחתכה את עורה, ודאי הייתה משאירה שובל דם שחור
וקפוא. שום דבר חם לא נותר בגופה.

לאחר שעות ארוכות שישבה כך, כשכבר לא הרגישה את כובד רגליה
והכאב האוחז בה כשד, הרימה בכוח את גופה מעל הרצפה ועמדה
עירומה מול אותו חלון.
רצתה לפתוח, לשאוף את האוויר הקר והצח ולצנוח למטה אל תוך
האושר...
רצתה...

היא צעדה באיטיות לעבר הדלת, לא טורחת להביט בשעון. לא הייתה
צריכה לטרוח. כל גופה ידע שהוא יבוא, כל פיסת עור וכל תא בגופה
חש את הקור שיביא איתו כשייכנס.
היא כרעה ברך מול הדלת והשפילה את מבטה מטה, לרגע איבדה תחושה
בצווארה וראשה הכבד צנח בתנועה מהירה ונחבט בברך הכואבת.
סימנים בשלל צבעים חשוכים התנוססו על אותה ברך, כשם שכיערו
רבים אחרים מאיברי גופה העייף.
גופה התמוטט וצנח על הרצפה, נחבט בדלת ונעצר בתנוחה מעוותת. לא
יכלה לשבת יותר, לא יכלה אילו רצתה.

קול צעדים כבדים הלך והתגבר מעברה השני של הדלת והיא נדרכה
בנפשה, מכינה את רוחה היתומה למצפה לה.
הדלת נפתחה בתנופה וחבטה שוב בראשה, גוררת אותה על הרצפה כמו
סמרטוט, מנגבת בה את הטינופת והזוהמה שהציפו את ליבה.
"את לא במקומך..." קול נמוך וקר דיבר בסבלנות מעושה. שקט היה
ומתון, והיא ידעה וחיכתה לבאות באימה.
"לא שם, למרות שהסברתי מפורשות..." עוד מילים נפלו עליה ממרומי
החדר, אי שם מעבר לאור שדלק פתאום.
"קומי!" הקול הכה בה והדהד ברחבי החדר הריק כמעט. "קומי מיד!"
אנחה בודדה נפלטה מפיה כתגובה.
יד גברית אחזה בשיערה הכהה ומשכה עד שניתק פלג גופה העליון מן
הרצפה ונגרר שוב על הרצפה, הכאב מנקר בעורה כמו נשר בנבלה.

היא עצמה את עיניה והתמסרה לכאב, זמן רב עבר עד שלמדה כיצד
לנהוג בו. תחילה נלחמה, אחר כך ניסתה להתעלם... שום דבר לא עזר
מלבד אותה התמסרות עיוורת.
כעת שגופה נעלם כמעט, ורק רעמת שיער שחור הסתירה את העצמות
המאיימות לפרוץ מבעד לעור, לא הייתה לה ברירה אחרת, ושמחה
שלמדה להתמסר.

הוא אחז בידיה, במפרקים הבולטים והקרים ונדמה היה שעורה נמס
בין אצבעותיו הבוערות.
"את מגעילה אותי, שפחה."
שוב קרא לה באותו כינוי מוכר. מהו שמה האמיתי? לא זכרה, וגם אם
יעלה הזיכרון ויטפס מבין החריצים שבקירות... תגרש אותו, ותחזור
לשכוח.
היא הרגישה את האזיקים מכים שוב בעצמותיה במגע קר מהול בכאב.
להתמסר... צריך להתמסר...

שוב תלה אותה באותה נקודה מוכרת. פעם הרגישה כיצירת אומנות
אותה מציגים לראווה, אך כעת יותר כפיסת בד מזוהמת שמנסים
לאוורר ולמחוק את הראיות לעברה.
"הרימי את הראש!" הוא צעק לעבר קודקוד ראשה שהיה שמוט וחסר
חיים כמעט.
היא הרימה את ראשה אך המשיכה להביט במרצפות. מי היא שתביט
לעברו?
"יפה... עכשיו תסבירי למה היית זרוקה על הרצפה כמו זונה
כשהאדון שלך נכנס?"
"לא..." היא לחשה.
"לא?" הוא חזר על אותה מילה בעוצמה בליווי צחוק מגוחך.
"לא?!" בעט בברכיה ברגלו הנעולה בנעל שחורה וכבדה. רגליה כשלו
לעמוד והאזיקים החלודים שקעו בבשרה בתחושת חמימות צורבת.
ראשה נשמט שוב כלפי מטה ושיערה כיסה את פניה המושפלות. גבה
נחשף לאור שנפל עליו ממרום, הכוויות הקטנות והעגולות מתנוססות
על הבשר הכחול - לבן כמו תכשיטים בחלון ראווה עכור ומטונף.

צעדיו התרחקו אל תוך המטבח, שם הוציא את חפיסת הסיגריות המוכרת
לה היטב. דאג לחדש את המלאי מדי פעם, לאחר שסיים להשתעשע בה
כהרגלו.
חזר ונעמד קרוב אליה, הפעם מאחור. הדליק סיגריה אחת, שאף עמוק
ונשף את העשן לתוך שיערה השחור.
התהלך דקות נוספות בחדר בזמן שעישן, מביט בה לסירוגין.
"תשאפי עמוק!" ציווה עליה ותחב את הסיגריה בין שפתיה
הסגלגלות.
שאפה ככל שיכלה ומיד החלה להשתעל ולהשתנק. כל גופה התפתל, ורעד
הכאיב לעצמותיה.
"נבלה קטנה. בבית לא עישנת לעצבן את אימא?" צחק.
התרחק מפניה וחזר לעמוד מאחורי גבה, היא הרגישה את מבטו מכה
בעורה החשוף.
צריבה חודרנית קרעה את אחד הפצעים בשנית.
היא נאנחה בקול.
"שקט!" הוא נהם כמו אריה.
שוב.
גופה התפתל, מסרב לקבל את הגזרה. עווית לא רצונית.

היא איבדה את התחושה ועיניה נעצמו מאיליהן.
שוב ריחפה גבוה, אי שם בין האורות והצלילים הבלתי מוכרים.
לפתע ראתה את הבית. את החדר שלה... את התמונות על הקיר.
ראתה את החלון שבחדרה, המעוטר בווילון לבן וצחור. לא עוד
תריסים סדוקים ומצניחים, לא עוד חלודה, לא עוד אבק וטינופת.
דמיינה כיצד היא מניחה את גופה על המיטה הרכה, מתענגת למגע
הסדין הנקי שמדיף את ריחו של המרכך האהוב על אימא.
ראתה את כל הדברים אליהם היא שייכת, הדברים שבזכותם הייתה
עצמה. הדברים שהעניקו לה את הכוח שאותו שכחה.

"תרימי את הראש!" הוא צרח עליה כאחוז דיבוק. "תרימי אותו
מיד!"
ברכו שקעה בבטנה הרכה באותה תנועה מוכרת, קורעת את תכנה פעם
נוספת לפני שהספיק להתאחות.
היא הרימה את ראשה והביטה היישר אל תוך עיניו.
פניו היו רכות ועיניו שחורות ועמוקות. שאלה את עצמה איך קרה
שהיא שכחה את מראהו תוך שבועות מספר? איך לא זכרה במי הביטה
כשגרר אותה לכאן לראשונה?

אגרוף ברזל ריסק את עצם לחייה. פניה בערו ואיימו להתפרק.
ראשה נשמט מטה, אך היא סירבה להיכנע למכה.
אוזניה התריעו מפני הקרב ובא - קול הרוכסן הנפתח והנעליים
הנופלות בכובד על הקרקע ונחבטות באותן רצפות מטונפות. גופו החם
נצמד אליה מאחור אך היא הכירה את ההרגלים שלו טוב מדי מכדי
להירתע.
הוא חדר לתוכה בכוח. לא בכוח של אדם שמעולם לא ידע אישה, אלא
כוח של זה שמכור לכוח עצמו.
היא התנדנדה יחד איתו, נאנחת וגונחת כשחזהו הבוער נצמד אל
הפצעים הטריים בגבה.
עד שחדל.

שאריות העוצמה שחלפה טפטפו על הרצפה וזחלו במורד ירכיה,
משאירות שובל של זוהמה וחרפה שכבר הכירה היטב.
הוא התלבש ושוב חזר לעמוד מולה, נשימותיו שטחיות ומהירות, כמו
אלה של כלב נגוע במחלה. נעמד מולה בדממה, לא זז ולא נע.
היא פקחה את עיניה והביטה שוב במרצפות, קרני האור המסנוור
הסתננו בין שערותיה כקרני שמש טהורות בין עבים שחורים וכבדים.
אך הסערה שלה לא שכחה...

"אחרי כל מה שנתתי לך, כל מה שלימדתי אותך. כל הימים שביליתי
כאן איתך... כך את גומלת לי ייצור ביצה עלוב שכמותך?" הוא ירק
את המילים מהולות בריח הזיעה והסיגריות אי שם לתוך רעמת השיער
השחור ופנה את התיק.
הוציא סכין מטבח בינונית במידתה שנצצה בלהט וסנוורה את כל
הניכר בדרכה.
"כך את גומלת לאדון הרחום שלך?" הוא המשיך במונולוג החולני זמן
שצעד בדרכו חזרה אליה.
שוב משך בשערותיה והרים את ראשה גבוה מעל חזה המוכתם בדם שנזל
ממעלה נחיריה.
"מגיע לך עונש, שפחה?" הוא שאל בשקט, בלחש מלטף.
תוכן ראשה חבט בגולגולת בקולי קולות, ועורה בער כמדורת פולחן,
פניה הנפוחות ושערותיה הנמשכות בכוח הקשו על החשיבה והדיבור.
אך היא ידעה. ידעה שהיה זה היום בו ראתה מספיק, ידעה שהאור
הבוקע מחלון חדרה אמיתי היה, שמיטתה מחכה לה אי שם.
רק אם תהיה ילדה טובה...
ילדה טובה...

הרימה את עיניה בזהירות, מפחדת מהאור הלבן, לא מהמכה.
הביטה בעיניו לשבריר רגע קצר ובשאריות הכוח שיכלה לגייס לחשה
היישר לתוך פניו המבחילות: "לא."

הוא שמט את ראשה מידיו ועצר לרגע.
ליבה היה ריק מפחד, ידעה היא שמכאן אין דרך חזרה.
הוא הרים את ידו האוחזת בסכין, וקירב אותה לחזה הבוער.
חתך שטחי ואיטי פילס קו אלכסוני ארוך לאורך גופה כשאין יותר
ביכולתה להגיב בעיוות או רעד. רק נשיפה מיואשת נפלטה מעל שפתיה
המדממות.
ככל שהלך והתרחק מעצם הבריח, החל החתך ושקע בבשרה. לבסוף במורד
בטנה עצר ומגע הסכין הבוער הרפה ממנה.
היא שמעה צחוק מעומעם, וריח של יסמין עלה באוויר.
חתך שני החל את דרכו במעלה פלג גופה העליון, עמוק יותר, אכזרי
יותר, אך מהיר הרבה פחות.
האור הלבן הלך והתחזק, ועיניה נעצמו בעל כורחן. ניסתה לפתוח
אותן אך לא יכלה.

הסכין סיימה את עבודתה.
שני חתכים שותתים דם השלימו צורה של איקס על חזה והוא לבסוף
צעד לאחור והביט ביצירתו. הסכין נשמטה ופגעה ברצפה, וצליל מתכת
מצמרר הדהד ברחבי החדר.
רק לאחר שסיים להתפעל ונרגע, צעד באיטיות לקראתה ושחרר את ידיה
הכבולות.
גופה פגע שוב ברצפה הקפואה, עליה בילתה כל שעה מאז הביא אותה
לכאן זמן קצר לאחר שמלאו לה שש עשרה שנים.
אם היה משהו ששנא, הרי היה זה מבטן של ילדות חוצפניות שצרב את
עורו בעת שהתהלך ברחוב. מבט מלא לעג ובוז, מבט שמילא את כל חלל
נשמתו בכעס, אימה ונקמנות.
אהב להביא אותן לכאן, שיגוועו ברעב. כאן יכול היה לעשות בהן
כרצונו, והן היו מחכות לו שיגיע.

עיניה נפקחו לרגע כסמל לקץ קיומה.
היא הספיקה לשאוף במבטה את שלולית הדם האדומה שבערה כמו אש.
לא שחורה, לא קרה, לא טמאה.
הגופה החיוורת שכבה זרוקה על אותן מרצפות, בדיוק כמו קודם.
יותר היא לא תחכה על יד הדלת כנועה ושפופה, נשענת על ברך אחת,
מחכה לברך את פניו אם רצתה בזאת או לא.
יותר היא לא תבקש מחילה.
יותר היא לא...

הוא אסף את חפציו וצעד אל עבר היציאה.
הדלת נחבטה, הצעדים התרחקו.

חושך.