הוא ישב בדממה בדירתו החשוכה והמוגפת וחשב. הוא ישב, שראשו
מוחזק בין ידיו שבאחת מהן הייתה סיגרייה שהחלה להראות פחות כמו
סיגרייה ויותר כמו מקל אפר עקום." פסנתר.." הוא חשב לעצמו, "
למה כל הזמן כולם מדברים על פסנתרים ?.. הכל פסנתרים..". הוא
שחרר את ראשו מאחזית ידיו, כיבה את הסיגרייה המאופרת והרים את
שפופרת הטלפון. הוא בחן לרגע את הלחצנים חסרי המספרים, לחץ על
כמה מהם וחיכה מיוזע ורועד למשמע קולה. " הלו ? ", ענה קול
גברי. לרגע קפא, פתאום מאתיים  ואחת מחשבות החלו להתרוצץ
בראשו-- הזונה הזאת, יומיים בלעדיי וכבר היא עם השמוק הזה ?!--
הזעם שבתוכו הלך ומילא אותו. מילא אותו כמו משפך ענק ושחור של
שנאה שמילא את עורקיו באש וגופרית ששרפו וחרכו את נשמתו. מילא
אותו כל כך עד כדי ששצץ הגידופים וההאשמות שעמד על קצה לשונו,
נשאר בדיוק שם. וכאילו כדי להגביר את זעמו, במה שנראתה כהתגרות
זדונית, המשיך וחקר הקול הגברי עד שנשמעה קללה מסוננת וניתוק
פראי. הוא קפא במקומו לכמה שניות עד אשר הניח את הטלפון חזרה
במין נחישות חדה.
הוא פשוט ישב שם, מועך את ראשו בין ידיו בעודו מניד אותו מצד
לצד. הוא רצה לקחת את כל שהיה לידו להטיח אותו בקירות החשופים.
רצה לעבוד מדלת לדלת ולהצית כל פסנתר בכל דירה עד אשר כל העיר
תהיה משולהבת ממיתרים וקלידים חרוכים. אך הוא לא עשה את זה.
הייתה תקופה שאולי הוא היה עושה את זה, אבל הוא הבין שזה יעשה
יותר רע מטוב ( הבין או שהד"ר שכנע .. ? ) והחליט שעליו להרגע
לפני כל דבר אחר.
הם קם מהספה המרופטת, כשחולצת הטריקו הלבנה שלו דבוקה לגבו
מזיעה קרה, והחל להתהלך בדירה. הוא מצא את עצמו סב סביב רהיטי
סלונו אין ספור פעמים, כשאישוני עיניו קופצים ומפזזים כל פעם
מחדש למראה אותה השידה, אותו הכיסא, אותה הספה... שוב ושוב
ושוב, ולבסוף הוא הפסיק, שגילה שזעמו עזב אותו לטובת חברו
הטוב, ייאוש. הוא התקדם אל עבר מטבחו, פתח את הארון מעל הכיור
והוציא צנצנת של גלולות צהובות. הוא נטל אחת, נטל אותה בלי
מים, וצנח על הכיסא במטבח, כשרוח הלילה הקרירה מלטפת את ראשו.
בעודו יושב, שם לב לצעקות שנראו כאילו בוקעות מכוון חלון המטבח
שלו. הוא התקרב וזיהה אותם כאב ובתו מהדירה מולו בבניין השכן.
"אבל אבא ! ", נשמעה יבבתה של הקטנה, " אנחנו חייבים כזה ! בלי
זה כל השיעורים יהו חסרי תועלת !". נשמעה הפסקה ואז נביחת
התשובה של האב " אין לנו כסף להכל מיטל, וחוץ מזה יש לך דברים
יותר טובים לעשות מאשר ללחוץ על כמה קלידים חסרי תועלת !", "
אבל איך אני אמורה ללמוד ולהתאמן בלי שיהיה לי פסנתר בבית ??!
" . --פסנתר ?!-- הוא צרח בתוך ראשו, --שוב כלי השטן הזה בא
להשחיתני ?!-- הוא הרגיש אודם שוטף את פניו ואגרופיו חזרו
למצבם העבטי והקמוץ ( הוא הבטיח לד"ר שיפסיק עם זה.. ). הוא
בחן את חדר המטבח במהירות מוגזמת בעוד קצב נשימותיו הולך וגדל
בעוד הוויכוח הלך והחמיר עד שהגיע לשיא בצורה של צווחה וטריקת
דלת אלימה. הוא ניסה לארגן את מחשבותיו, אבל הוא עדיין לא
הבין. לא הבין מדוע גם שרצה רק להסתגר בביתו, חודר כלי השטן
הנורא הזה אפילו למבצר הזה והורס את כולו. הוא ישב שם ושטף של
זכרונות נוראיים החל להשתלט עליו... הוא ראה פתאום את אימו
רוכנת מעליו עם כף עץ ומבט מאיים... הוא זכר כמה לא רצה
לנגן... כמה היא התאמצה  להכריח אותו... הוא ניגן וניגן, שעות
על גבי שעות שאגלי זיעה עצבנית ניגרים על מצחו וגבו שמא ייטעה
פעם אחת.. הוא ידע מה היה קורה שהוא היה טועה הוא שנא אותה,
שנא את מה שייצגה... למה היא לא יכלה להיות כמו האימהות של
כולם, שעודדו וחייכו, שתמכו.. הוא היה חוזר מבית הספר ומעביר
את שארית היום באימה של חזרתה הבייתה. כשהיה חוזר מלשחק עם
חבריו, היה רץ לחבקה, והיא קבלה אותו בסטירה מצלצלת וסדרת
קללות משפילות, " אדיוט ! ככה אתה מסכן את האצבעות שלך ? במשחק
עם פרחחים מהרחוב ?! ",  הם לא פרחחים אמא", אמר בעוד הוא
מחזיק את לחיו הבוערת אבל היאהקשיבה. היא הייתה חוטפת אותו
בזרועו, זורקת אותו לשרפרף ליד הפסנתר ומכריחה אותו להתאמן
שעות. יבבות הכאב והרעב שלו נראו כמדרבנות אותה יותר... הוא
זוכר איך כל לילה היה מתכנן איך להפטר מממנה... הוא זוכר כיצד
דמיין את עצמנו מזנק מהשרפרץ הארור ההוא, קורע מיתר מהפסנתר
וחונק אותה עד שנשמע חרחור המוות האחרון. הוא חייך שחשב עליה
נחנקת... אבל היא לא הפסיקה. היא
שלחה אותו לד"ר. אם שולחת את בנה היחיד להסתכלות רק בגלל שרצה
לשחק עם כולם ולא לנגן על אותו הכלי הארור, אבל גם הביקורים
אצלו לא עזרו, וכך זה נמשך שנים על גבי שנים... הוא זוכר את כל
משפחתו ממררת בבכי בהלוויה שלה, בעוד הוא עומד קפוא מול החור
באדמה מנסה בכל כוחו לא לחייך.
כל הזכרונות האלו שטפו אותו בחזרה, ונדמה שהתנהל מאבק בתוך
נשמתו הפגועה בין כעסו הישן אל רחמיו אל הילדה שצווחה מילים
כמה מוכרות. אבל הוא ידע שהיא טעתה... הן טעו.. הוא יכל לעשות
משהו מעצמו גם בלי הכי הארור הזה.. הוא מצא את עצמו שונא ילדה
קטנה שאפילו לא הכיר, והחליט שהגזים. גל של אשמה שטף אותו,
והוא החליט שעליו לעזור לילדה המסכנה ( אותה תכנן לחנוק עם
מיתר לפני כמה דקות.. ). הוא הלך לשידה שעליה היה מונח הטלפון
שלו, ושלף ספר טלפונים מאחד המדפים. הוא התיישב על הספה ותר
אחר השם שחפץ בו. לבסוף הגיע לאות כ', ולאחר שעבר בערך מיליון
וחצי כהנים הגיע למשפחת כליל חורש. אך תמונת פרסומת קטנה תפסה
את תשומת לבו. זו הייתה מודעת פרסומת קטנה של חנות לכלי נגינה
שבאמצעה היה רישום של פסנתר כנף גדול ושחור. אישוניו רעדו
והנימים הקטנים שסביבם איימו להתפוצץ בעודו בוהה כבחלום, שהיה
דומה יותר לסיוט. הוא אחז את הספר יותר ויותר בחוזקה עד אשר
הטיח אותו לכיוון החלון.
הספר שבר את התריס הישן ןנפל דרך הפתח. הוא רץ למטבח כאחוז
אמוק, זרק לרווחה את דלת אותו ארון, שלף את הצנצנת והוציא משהו
כמו 2-3 כדורים, הוא זרק אותם לפיו, נחנק קמעה והטיח את גליל
הפלסטיק ברצפה כעשרות עגולים קטנים וצהובים מתפזרים על השיש
המטונף.
הוא התהלך קצת, כשקולות פצפוץ עולים מהרצפה מכוסת התרופות.
לבסוף החליט שאין עליו לוותר, הוא הרגיש מן חובה לעזור לילדה
המסכנה. מכוון שפחד להתקל באותה תמונה שוב ( ומכוון שספר
הטלפונים שלו כבר נדרס ע"י משאית ) הוא החליט להשתמש באותם
שרותים טכנולוגיים חדישים-144. הוא הרים את השפופרת מכנה, חייג
והמתין נצח של חמש דקות לצלילי מוזיקת מעליות משובחת. לבסוף
נענתה שיחתו והוא השיג את המספר הרצוי. הוא הניח את הטלפון,
הדליק לעצמו סיגרייה, חיכה כמה שניו, ומיד הרים את הטלפון
וחייג למספר שקיבל, בתקווה שהיא הייתה מאותן נערות מתבגרות עם
טלפון בחדר. לאחר כמה צלצולים הורם הטלפון וקול חלוש ענה, "הלו
? ", פתאום הוא הבין שאין לו מה להגיד לילדה המסכנה, אז הוא
פשוט שתק. " הלו ?", "שמעתי אותכם.." הוא פצה את פיו בדרמטיות.
" מה זאת אומרת שמעת ? את מי ? מי זה בכלל ?! ", היא השאלה
במין כעס מהול בחשש. " אני השכן שלך, שמעתי אותך מתווכחת עם
אביך... היה קשה שלא לשמוע "... " אה...כן.. ", " הוא רק רוצה
בטובתך את יודעת.. " , " לא הוא לא !" , היא ענתה בחדות
שהפתיעה אפילו אותו. " הוא לא מבין, הוא אף פעם לא מבין! ". "
את רוצה שאני אדבר איתו ?", " אני לא רואה איך זה יכול לעזור..
עזוב אותי.... ". היה שקט לכמה שניות ואז שאלה " אני מיטל, איך
קוראים לך ?", הוא חשש למסור את שמו לזר מוחלט אבל הוא חיבב
אותה, "מוטי" , הוא ענה בקצרה. " טוב שמע מוטי, תודה אבל אני
חייבת לסיים. תודה בכל מקרה ", אמרה וניתקה.
השיחה הקצרצרה עם הילדה והמחשבה שאולי עזר לה עודדו אותו לא
מעט, והחיוורות המתה של פניו התחלפה במין גוון שדמה בצורה
מעוותת למשהו עם קרבה מסויימת לחיים. הוא החליט לנצל את מצב
רוחו המרומם, לשבור את מצורו ולצאת לטיול בלילה העירוני. הוא
זרק על עצמו את מעילו השחור זרק מבט קצר ( ומעורר חלחלה )
במראה, יצא וסגר אחריו את הדלת.
הוא לא ידע כמה זמן הוא התהלך ברחובות, אך הוא ידע שהשעה הייתה
מאוחרת. הלילה החורפי שלח זרועות שצבטו אותו מתחת למעילו, דבר
שגרם לו ללחק מחובק... עם עצמו. הוא בחן את העוברים ושבים, את
הזוגות ( הפסנתרים...) ושקע במעין דכדוך מהורהר. תמיד אהב
ךראות זוגות מאוהבים ברחוב, מן אשור לא כל כך רשמי שהעולם לא
מקום כ-ז-ה נורא, ושגם לו יש איזושהיא תקווה בשבילו אי שם .
אבל עכשיו, עכשיו הוא שנא אותם. אגרופיו הלכו והתקמצו כל פעם
שעבר לידו זוג שלוב ידיים ובסוף נראה כאילו הוא מנסה למחוץ את
עצמו למוות.  הוא מצא עצמו שונא את אושרם של אחרים. החיוכים,
הצחוקים, המבטים הכאיבו לו כמו מחטים הדוקרות את מוחו המנוון.

הוא לא ידע איך, אבל לבסוף מצא את עצמו עומד מול הבניין המוכר
ההוא. הוא הדליק לעצמו סיגרייה, החזיר את הקופסא לכיסו, לקח
שאיפה ארוכה ופלט מסך מחביא של עשן. הוא התמקד באותה קומה
שלישית, באותה דירה. הדרה בה ה-ו-א היה צוחק, הדירה בה ה-ו-א
היה מאוהב. אותה דירה שבה לראשונה גילה את משמעות המונח להתנות
אהבים... עכשיו האור בדירה ההיא דלק למען אחר, עכשיו לבו של
אחר דולק בדירה ההיא... הוא רצה לעלות לשם, לחטוף אותה בעזרת
כוחו בלבד, להניח אותה על כתפו ולצאת משם כמו איזה ניאנטדרטאל
עם הצייד שלו. אבל הוא לא, כי זה אף פעם לא היה ממש הוא,
הקטעים האלו. הוא מהרגישים, לא מהאסרטיביים. לעומת זאת, הוא
היה בטוח שהוא היה אסרטיבי. הוא היה בטוח שהוא היה איזה גבר
ענק, שרירי ושעיר שתקע גרעפסים במיטה והפליץ בארוחת הבוקר, מן
גבר גדול לאישה קטנה. אבל הוא ידע שהגיע לה יותר. הגיע לה
אותו. ועכשיו, עכשיו היא גרמה לו לשנוא אותה עם הבלבול הנצחי
הזה שלה.  הוא היה לוקח אותה לכל מקום שרק רצתה, אוהב אותה בכל
מצב, מבטיח לה את חייו שלו על מגש של איברים פנימיים, והיא
אפילו לא יכלה להבטיח לא את מה שרצה...
הוא עמד שם עוד כמה דקות, עד שראה את אותו האור בחדר השינה
נכבה. כמו אותו האור שלו, האור שהיא ריסקה.
בדרכו הבייתה הוא לא הפסיק לחשוב עליה, היא רדפה אותו בכל מקום
והא החל להצטער שהטיח את צנצנת הכדורים ברצפת דירתו.. בעודו
מעסה את רקותיו בכדי לנסות ואולי להרחיק את אותו בלבול מתסכל
ומוכר, הוא קלט בזוית עינו הילה כחלחלה של שלט ניאון, כאילו
שמיימית. הוא התקדם מעט וקרא בקול חרישי ושבור " הבר של ישראל"
. מכוון שהמשחבה של חזרה לדירתו באותו רגע נתון לא נראתה לו
מעודדת במיוחד, הוא החליט שזה שווה נסיון ונכנס פנימה.
משנכנס היכה בו ריחו של המקום, שהיה מן תערובת של עץ רקוב,
זיעה, עשן סיגריות ואלכוהול. בימים כתיקונם הוא בטח היה נדחה
מהקהל העממי והריח הדוחה, אבל נראה שרקבונו של אותו מקום תאם
את מצבו והוא עמד בדעתו והתיישב ליד הבאר. " גולדסטאר" , פלט
בקושי אל הברמן המשועמם, וכשראה שזה לא מגיב חזר בתסכול כועס "
אמרתי גולדסטאר ! ". הברמן נראה מופתע מהכעס הפתאומי שהונחת
עליו, אך לבסוף קם מכסאו, הניח תחתית ועליה את כוס הבירה. לאחר
שישב כמה דקות, ולגם כמה לגימות החליט שהוא כבר יכול להסיט את
מבטו מבקבוקי השתייה מאחורי הבאר אל זה שהיה ישוב לידו. הוא
גילה שם איש קטן ואפור, בגיל העמידה לערך, לבוש חליפה חומה
ישנה, עונד עניבה ולוגם מכוס וויסקי עם קרח. האיש שם לב לבמטיו
של החי-מת שנכנס זה עתה לבאר ושאל בחביבות צינית "ומה מביא
אותך לכאן ? ". בתחילה הוא לא ענה, ליצור מן תחושה של ריחוק
בינו לבין  הזר הזה, אך לבסוף ענה " מה שמביא את כולנו לכאן..
". "  אישה ?",  "מה לעשות.. " ענה עם משהו שיכול להקרא חיוך
למשמע נחושו המוצלח של האיש הקטן. האדם שלח את ידו לעברו
והודיע במן טקסיות משועשעת שכזאת, " ברוך הבא למועדון, אני
מיכאל. תקרא לי מיכה", " נעים מאוד, אני מוטי..", אמר בעוד הוא
שלוח את ידו מנגד. זה הרגיש טוב. זה רגיש טוב סוף סוף לפגוש
אדם המנסה לראות את כאבך ולא לפזר מלח על פצעייך . מיכה נראה
כמו אחד מסוג האנשים הללו שגם לא רוצים שום קשר עם שום פסנת...
דבר. הוא מצא את עצמו שופך את ליבו לפני זר שלעולם לא פגש (
הד"ר באמת שלא היה אוהב את זה... ). האדם והקטן והאפור הזה
התגלה כאדם קשוב ומבין עם כמויות של נסיון חיין וחוכמה. הוא
חיבב אותו.
לאחר כמה שעות, וכמה כוסות בירה הוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב.
עלה לו חיוך גדול ורחב והוא כמעט ששכח ממנה, ומאותו פסנתר
נורא... וכשבאו להפרד בסוף הערב עצר אותו מיכה בידו, חיטט
בכיסו, הושיט לו כרטיס ביקור ושניהם הבטיחו הבטחות שווא של
שמירה על קשר. הוא עקב אחר מיכה המתרחק כשהכרטיס אחוז בידו, עד
אשר ייצב את הכרטיס הקטן מול עיניו-- "מיכאל שמולביץ-- מכוון
פסנתרים מקצועי"... אותו זעם, אותם נהרות של גופרית איימו
לחזור ונסוגו בפתאומיות. הייאוש חזר להחזיקו ביתר חוזקה . הוא
היה עייף,עייף מבכדי לכעוס וכל מה שיכל לעשות היה לעמוד שם
ולהבות באותו כרטיס בידיים רועדות.  הוא הרגיש ריק, כאילו שאבו
ממנו כל איבר וכל פיסת נשמה, וכל אשר נשאר הייתה קליפה יבשה
וריקה. כאילו היה חסר רק משב רוח אחד קליל בכדי להפילו למדרכה
ולרסקו לאלפי רסיסים קטנטנים. לבסוף הוא נפל לשבת על מדרגות
היציאה ובכה. הוא בכה ובכה ובכה עד שחשב שיתייבש למוות. לבסוף
ראה אותו בעל המקום בדרכו החוצה ואסף אותו הבייתה. הוא שחרר
תודה חרישית בעוד דלת המכונית נסגרה מאחוריו. הוא בקושי דידה
במעלה המדרגות, אך לבסוף הגיע לדירתו, נכנס, סגר הדלת והתמוטט
על הרצפה.
בבוקר הוא התעורר, לבוש לגמרי ועם קישוט קטן וסימפטי בצורת
שובל ריר מפינת פיו. הוא מחה את הנוזל החלקלק והתרומם באיטיות
לרגליו. הוא בחן את דירתו, בעוד הוא מרגיש את ליבו פועם בתוך
ראשו, כאילו לא ראה אותה לפחות שבוע, התאושש קצת ופנה למטבח
לטובת כוס קפה. בעודו לוגם מהקפה המבחיל שהכין נזכר באותה ילדה
קטנה מהלילה שלפני. מיטל. הוא החליט שאכן יעשה משהו בשבילה.
הוא רשם צ'ק על סך 10,000 ש"ח לפקודת אבי הילדה, ולצ'ק הצמיד
מכתב בו הוא מפרט את הקשר שלו לסוגייה. הוא המשיך וכתב שהוא
איננו מעוניין בשום קשר איתו ושאיננו מעוניין בתודות אלא רק
בכך שהכסך ישומש למטרה הנ"ל שהייתה כמובן קניית פסנתר ( משום
מה המילה הזו נכתבה בכתב עקלקל ולא רציף. כאילו ניסה לכתוב
אותה עשרות פעמים... ). הוא הכניס את הצ'ק והמכתב למעטפה  ושלח
אותם.
כעת כל מה שנותר לו לעשות היה לשקוע שוב באותם ייסורים מוכרים,
באותה דירה מוכרת ומוגפת, פשוט לשבת ולהתבוסס ביגונו. הוא
שחזרק את השיחה ההיא. עדיין עמדה אותה שאלה במוחו --- למה לא
הבטיחה ?!-- הוא זוכר שהתחנן בפניה שתבטיח את עצמה לו כמו שהוא
יכול להבטיח לה את עצמו, שתבטיח שתשאר שלו לעד. אבל כל מה שהיא
יכלה לעשות, כל המשמעות שלו בעיניה הסתכם באותו משפט קצר,
ילדותי וכואב- "איך אני אמורה לדעת מה יקרה, אני הרי לא יודעת
מה יקרה לי מחר ! אולי יפול עליי פסנתר !". הוא זכר כמה התרגז
למשמע התשובה הזאת-- " פסנתר ?! מה זאת אומרת פסנתר ?! את באמת
רוצה להגיד לי שאת מאמינה באפשרות של כלי נגינה שיפול מהשמיים
? מאיפה ? מאלוהים?! מה קרה, ברקים כבר לא מספיק טובים לו ?!
". הוא זוכר שהיא צרחה עליו שהוא לוקח דברים יותר מדי מילולית,
ושזאת הייתה רק מטאפורה, אבל הוא רק המשיך וכעס יותר. היא ידעה
מה עבר עליו ( תמיד היא הקשיבה לי... או שרק כך חשבתי... )
והיא ידעה שהוא היה מוכן לשמוע הכל חוץ מהמילים הללו.... אבל
היא אמרה את זה, והזלזול שהיא הפגינה כלפיו ורגשותיו הביאו
אותו עד סף טירוף... היא צרחה עליו שהוא משוגע, ושזה היה הקש
ששבר את גב הגמל והוא יצא בטריקה איומה מדירתה. הוא רק רצה
שתהייה שלו...
הוא ישב כך מיוסר שעות, ימים ולילות ללא מנוחה עד שלבסוף הגיע
למסקנה-- הוא עובר מפה. הוא לחוקח מפה את עצמו ואת כל חפציו,
את חייו, הרחק מפה. ממנה, עדיף לשכוח ממנה, הוא חשב. הוא הוציא
מודעה בעיתון, סידר קצת את הדירה, הראה אותה לכמה קונים ובסוף
הצליח למצוא לה קונה.
סוף סוף  הגיע אותו יום מיוחל.אותו יום שינתק סופית ופיזית
ממנה ומההשפעה שלה עליו. כל הדברים שלו כבר היו ארוזים במשאית
ההעברה בחוץ, הוא רק נתן מבט אחרון בדירה וסגר אחריו את הדלת.
כשהחל לצאת מצילו של הבניין קלט פתאום מנוף צהוב וגדול. הוא לא
הספיק להבין מה קורה שפתאום ראה אותה, מחייכת. בבת אח הוא איבד
מכל כוחותיו, היא החלישה אותו. היא תמיד הצליחה להחליש אותו...
הוא הסית את מבטו ממנה בכוח והחל להתקדם אל עבר מכוניתו. היא
התקדמה לעברו, והוא נאבק עם צרור מפתחותיו זמן שנראה לו כמו
נצח, בנסיון לפתוח את הדלת ולברוח. לפתע שמע צליל חד של כבל
נקרע וצל הולך וגדל מעל ראשה היפה והמצטער עד אשר נקברה ברעש
אדיר תחת פסנתר חדש ויפה.. הוא הסתכל עליה בשלווה, התקדם אל
עבר הגופה הקבורה, רכן לנשק את הצחה המדמם, הטיל את מפתחותיו
לרצפה וצעד ללא פחד לכביש הסואן.

מסתבר שפסנתרים כן נופלים מהשמיים




1998