פותח את העיניים
רואה רק חול מסביבי
זאת אינה שממה, זה מרחב ענקי מלא בבדידות עצומה
כולם רוצים את אותו הדבר...
את עמוד האש שיוביל אותם הרחק מכאן, לקיפאון דווקא

בלי להרגיש, בלי להתרגש...
אולי זה הפיתרון המושלם... כך איש לא ייפגע...
בלי לאהוב איש מלבדך...
בלי להיות מודע לכך שיש איש מלבדך...
אולי כך לא נשנא...

כשאלוהים חילק את החוכמה..
הוא קצת הסתבך עם בני האדם...
הוא נתן להם את הנטל ההוא...להתאהב...
חיות אוהבות... אבל לא מתאהבות...
אנחנו... לנו אין ברירה... לכולנו זה קורה...

בהתחלה הכל טוב ויפה...
כמו אדם וחווה... בצלם אלוהים...
משלימים אחד את השני..
אך מה קורה אם אחד הצדדים מחליט לעזוב?
כשהשלם כבר אינו שלם?
אז נכנסת הטעות של אלוהים לתמונה...
ואיש אינו יודע כיצד אפשר להתגבר על כך...

אז מתרחקים... ומנסים שוב ושוב...
ובורחים מהכעס... בורחים מהרגש...
ורק מקווים... שאולי יום אחד... אלוהים ישכח מזה...
וייתן לשלם לחזור להיות שלם...
אולי כך אנחנו משלמים על החטא הקדמון...
בעזרת האהבה...

מי ייתן והמחולק יחזור להיות שלם
אומרים הנוצרים לאחר מוות
ואני אומר...
מי ייתן והחצאים יתחברו שוב לשלם
בעודם בחיים...
כי אחרת... קשה לחיות פה...